סרט: מלכי ארקסנוויל
תסריטאי: מרטי דניס
דמות: וויס
אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד.
אתה רק היית צריך לסתום ת'פה.
היא לא הצליחה להרים את הידיים שלה.
היא לא הצליחה להחזיק אפילו מזלג מחורבן.
אתה יודע, לא הייתה לה שום בעיה במוח.
המוח עבד פיקס.
היא אפילו ידעה מה קורה סביבה.
אני ידעתי מה קורה.
אתה ידעת מה קורה.
שנינו פשוט המשכנו יום אחר יום בזמן שהיא גססה לה.
האחיות האלה, מעיפות אותה מצד לצד ואומרות לי " זוזי הצידה אנחנו יודעות מה אנחנו עושות" אז אמרתי "אם אתן כל כך יודעות מה אתן עושות, למה היא נראית כמו סמרטוט מחורבן"?
תחזיקו אותה, לעזאזל.
ואז הגיע השלב שהיו צריכים להחזיק איתה מישהו, אתה יודע, לנגב לה את התחת כשהיא משתינה ולעזור לה להשתין.
מישהו שיסתובב איתה יום יום עם דלי חרא וסמרטוט ריצפה, מישהו שיהיה שם כשהיא צריכה אותו באמת, ולא אחד שיבוא לבקר ולשאול לשלומה מתי שהוא רק יכול כי המצב נורא קשה לו, אלא מישהו שבאמת יעשה את זה, אז אני עשיתי את זה כי אתה בחיים לא היית עושה את זה.
ביום ההוא אחות שנה ראשונה מזדיינת והיא פשוט זרקה מגש של חרא מול אמא.
משהו חום וכוס ג'לי.
הדבר הירוק המגעיל הזה של הילדים.
אמא הסתכלה עליי והיא הייתה פשוט מושפלת.
זאת כבר לא הייתה אמא.
זה לא היה המבט שלה.
אבל אני הרגשתי אותה.
והרגשתי שהיא חייבת להגיד לי משהו.
אז שאלתי אותה, "את רוצה להגיד לי משהו"?
היא מלמלה משהו שלא הבנתי.
"תלחשי, פשוט תלחשי. אני אשמע"
ואני לא, לא יכולה לעשות את זה.
אבל היא מבקשת ממני שוב ושוב ושוב.
אז עשיתי את זה.
פשוט עשיתי את זה.
אני הייתי חייבת לעשות את זה.
אתה מבין ?
היא ביקשה ממני.
והיא הייתה כל כך רגועה ויפה.
ואז שקט. שקט כמו שבחיים שלי לא שמעתי. והקלה.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו