מחזה: ליל העשרים
מחזאי: יהושע סובול
דמות: שפרה
אני רוצה שתקיפו אותי. שתאהבו אותי…איך אתם יכולים? אתם אינכם מכירים אותי.
אתם מכירים איזו שפרה דמיונית, שאיננה קיימת כלל. אתם מכירים שפרה קומדיאנטית, שמראה לכם בדיוק מה שאתם רוצים לראות.
אינכם יודעים, אילו מחשבות חולפות בראשי. אילו חלומות ממלאים אותי.
אני רוחצת את גופי עומדת עירומה ומתבוננת בו…איזה גוף נהדר…ואני רוצה שיראו אותו. שכל העולם יעבור על פניי, ויסתכל.
יש מקום בגוף שבו היופי האמיתי של האישה. לא הפנים. גם לא השדיים. הבטן. לא בדיוק הבטן: הציירים הגדולים ראו את זה.
כשהייתי נערה, נסעתי עם הוריי לאיטליה. דויד של מיכאלנג'לו באקדמיה של פירנצה… "שפרה, מה את עושה?" "אני רוצה לגעת בזה"… אבי נבהל: "שפרה. מה איתך. תורידי את הידיים מיד.
"כשירדתי מהאנייה, ביפו, היה לילה חם, הפריחה של הפרדסים… זה לא תפס אותי באף, או בלב. זה תפס בבטן. זה חדר לבטן. פתאום היו לי פשפשים בבטן, וזה עלה מהבטן והתפשט בכל הגוף, עד קצה האצבעות. כל הגוף התפרק. הבשר התנדף. רק הבטן נשארה, וזה רעד. זה כאילו פורח בפנים. אצלי המקום הזה הוא יפה. כמו כינור.
זה מה שמעסיק אותי עכשיו, כשאנחנו יושבים כאן וחושבים מה יהיה מחר במנסורין, ומי מהיושבים כאן ישלם בחייו.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו