"אני לא מאמין במילה טיפול" מסביר יורם לוינשטיין, "כי יש בזה משהו מתנשא. מכיוון שכך הכוח נשאר בידיך והמצב של המטופל מונצח. כאן, אני לא בא ללמד, אלא ללמוד". ואכן לא רק משתתפי הפרויקט הקהילתי יוצאים מורווחים ממנו, גם בית הספר עצמו, ותלמידיו, פרחי משחק שהכשרתם מושפעת מעוד ממד אנושי חשוב, אותו יוכלו לממש כשישתלבו כשחקנים בתיאטרון או בטלויזיה. הסטודנטים, רובם המוחלט מגיעים מחוץ לשכונה, נחשפים דרך המשתתפים בפרויקט הקהילתי ובזכות ההפקות שהם מעלים לסיפורים אישיים יוצאי דופן ולמגוון הרחב של התרבויות והעדות בשכונה. "דרך הילדים אני מגיע גם להורים, הם באים לראות את ההצגות שהילדים עבדו עליהן, ואת ההצגות של תלמידי בית הספר, והם מפעל המנויים שלנו", מסביר לוינשטיין. רוב ההורים האלה לא יגיעו לבד לתיאטראות הרפרטואריים שבמרכז העיר, וגם לא יוכלו לשלם את מחירם הגבוה של הכרטיסים. עלות הכניסה למנוי שנתי להצגות הסטודיו הוא כמחיר של כרטיס זוגי להצגה בתיאטרון ממוסד. וזהו גם התנאי היחיד, מלבד השתתפות פעילה ומשמעת, שמעמיד הסטודיו בפני משתתפי הפרויקט הקהילתי. רכישת מנוי של 10 הצגות במחיר המגוחך כמעט של 250 שקלים – ומימושו. השחקנים, מאמינים בסטודיו, צריכים גם להיחשף לתיאטרון.