מחזה: שבעה
מחזאי: שמואל הספרי
דמות: שלומי
אני לא רוצה להיות יתום. הריח. ליתום יש ריח. יש לו ריח מהגוף, מהבגדים, ריח של בית קברות, ריח שחור של בית קברות, ריח של קברנים. יתום. כמה שלא תתקלח תישאר יתום עם ריח של יתום.
אין לו אבא. מה? אין לו אבא. נפל קיר בבית שלו והרוח נכנסת. כרתו לו רגל, עקרו לו עין, יש לו פאנצ'ר באופניים, הוא יתום אין לו אבא. אם אני בחורה למשל, מהחתיכות הבלונדיניות- אני נוגעת ביתום? זה מדבק. מתנשקת עם יתום? שאני אתן ליתום לגעת לי בשדיים? שיתומים ידחפו לי יד לתחת? כמו ריח של בצל מהפה למחרת, כמה שלא מצחצחים שיניים. דג מלוח עם בצל. ריח של זקנים מתים.
כן. יבואו החבר'ה מהגרעין. יכנסו לי עם המדי א' והנעליים הגבוהות. פרצוף רציני. ישימו את הנשק בכניסה ויתיישבו אחד על השני, צפופים, חוששים, לא יודעים מה להגיד. חיילם- הרבה רגישות אין שם.
ואז מישהו ישאל- אז מה העניינים שלומי? ואני אענה- בסדר. מיתמם. אתה יודע איך זה.
באמת, מה אפשר לשאול יתומים בשבעה- איך זה קרה? בן כמה הוא היה? היה חולה? זהו, נגמרו השאלות.
הבדרנים של הפלוגה ישבו בפה סתום, כי זה לא הזמן שלהם עכשיו. ישבו ויתכננו את הבדיחות שלהם לדרך חזרה. הדון ז'ואן שלנו ישב, יסתכל על ריקה ויחשוב- הייתי שם לה? לא הייתי שם לה? מבוגרת. אבל הייתי שם לה, ואם היא נשואה? – אה, שלומי, הוא ישאל פתאום, האחים שלך נשואים?
אבל כולם, כל אחד מהם, יודע, שמעכשיו ואילך כל שבת, כן כוננות לא כוננות- היתום יוצא הביתה.
תנו לי את אבא שלי וקחו את היציאות, זונות. רתקו אותי חודשיים רצופים, תדפקו לי שבעים יום בכלא וארבעת אלפים שכיבות סמיכה ותנו לי את אבא שלי לעוד יום אחד. רק התחלתי להכיר אותו. רק התחלתי להרגיש אותו.
אתה לא פה. אתה לא פה. בגללי אתה לא פה.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו