נעם שמואל וחמישה בוגרים חדשים של יורם לוינשטיין בהצגה מקורית  נוסח חנוך לוין

כשהתקווה מרימה ראש המציאות מנחיתה כאפה

כשאני הולך לראות הצגה של מחזה מאת חנוך לוין אני מצפה לחוויה, שאגלה במחזה פנים חדשות, גם אם כבר נפגשנו ועשו ביננו הכרה.  לשמחתי זה מה שקרה לי בפגישה המחודשת עם "רווקים ורווקות", שמונה שנים אחרי הבכורה המבריקה בבימויו של אלדד זיו בתיאטרון הקאמרי, שהתקיימה אחרי מותו של לוין. המחזה איננו יצירה מושלמת, ויש להניח שלוין היה מקצר, משפר ומחדד אם לא היה מניח אותו במגירה.

המחזה בנוי כמעין מונולוג ארוך, עם הדגמות, של אחד, זניידוך, שליודעי פולנית משמעותו אסופי, ולשומעי עברית משמעותו אולי מזכירה יותר "זיין נידח" או "זיין דוחה". הזניידוך הזה, שהעדפתו המינית היא שֵינה,  אמור להתחתן עם אחת, פלוציקה, למרות הסירחון שהיא מעוררת בו.

להתחתן או לא להתחתן הוא שואל את עצמו, ואת הקהל, ועד שהוא מחליט לא להחליט ומסכים ללכת בבוקר לרבנות, נכנס לתמונה אחד חראבינו, מין ארלקינו או כרובינו כמעט אנדרוגיני, שמחייה את פלוציקה וזניידוך נזרק החוצה.

למזלו, בדיוק ברגע הנואש מגיעה אל הדירה ממול השכנה בּולבּה, שבולסת מזון טבעי בלבד, כזה שבבוא השעה יוצר חריוני עזים מדויקים, ובעוד הוא נלכד במלתעותיה, מגיע מחזרה השמן אויסטווינד (שזה לא רק רוח מזרחית, אלא גם רוח סרחונית), שבדרך כלל מוצא עצמו יושב אצלה על האסלה, במאמץ קיומי בלתי פוסק.

אבל אצל לוין, כאשר התקווה מרימה ראש, המציאות מנחיתה עליה כאפה. זניידוך נדון להיות ולא להיות, להיות ער ולחלום שהוא ישן, או להפך. ובמשרה מלאה להיות זניידוך.

נעם שמואל, הבמאי הצעיר מהקאמרי,  הוזמן לביים את הפנינה הזאת באולם הקטן של הסטודיו של יורם לוינשטיין, ובניגוד לזניידוך וחבריו, שאינם יכולים להחליט, הוא ומעצב התפאורה ניב מנור יצרו במה מקורית שיש בה שתי דלתות, זו מול זו, שתי מיטות נשלפות זו מול זו, וקהל היושב משני צדדיה, כמנהג בתי הכנסת והחרדים, בהפרדה מוחלטת של גברים ונשים.

רווקים-ורווקות-עמית-זמיר.jpg
צילום: עמית זמיר

התוצאה היא משטח משחק אחיד שפתיחת דלת מימין או משמאל יוצרת את המיקום שלו, ובסיוע התאורה של דולב ציגל זה עובד מצוין. בהחלט נחמד לראות איך הנשים ממול מגיבות ועל מה, כשם שוודאי גם הן נהנות לראות את הגברים ותגובתם. כשמדובר בזוגות שהופרדו, אני משער שיהיה להם חומר לדיבור אחר כך.

את התלבושות התואמות לכל דמות עיצבה אביטל להט, ואת המוזיקה המתוקה שמלווה את ההצגה כתב טל בלכרוביץ ומנגנת בפסנתר, בצד הבמה מיכל סולומון, שבאמצעות מראה התלויה מעל הפסנתר מנהלת "דו-שיח" של אפקטים עם הטקסט בפי השחקנים.

ואלה, כחומר ביד היוצר של נעם שמואל שהפיק מהם את מיטב כשרונם והכשרתם בשלוש השנים שלמדו בסטודיו. בראשם עידן ירדני שמגיש את המונולוג הארוך בקלילות, בשטף, כשהוא מיטיב במיוחד לבטא את אין אוניו, את נידחותו העצמית, ואת היותו כלי ותו לא. בדרך כלל חסר ערך.

לירז חממי מצוינת כפלוציקה נשית מאוד, לוהטת, ואפילו שתלטנית, אולי קצת יותר ממה שלוין ראה בדמיונו, שמנסה, משתדלת, מתאמצת להיות יצור חי ואהוב ורצוי, ואם אפשר במיטה, ולפחות ברבנות אחרי לילה יבש.

רוני סמואל מבריק וגמיש ומקסים (בעזרת הקסמים שלמד מליאור הוכמן) בתפקיד חראבינו, ודנית שטרום לוהטת ושורפת בתפקיד בולבה, בתנועה מדויקת ובלחץ פיזי מאוד לא מתון.

את הרביעייה הזאת משלים אסף נימוי בתפקיד אויסטווינד, ולמעשה הוא גם גונב להם את ההצגה, כשהוא גלוי לעין כל, ובעיקר כשהוא יושב בשירותים, מאחורי הדלת מימין (מצד הגברים בקהל, או שמאל מצד הנשים). כדאי מאוד לשבת קרוב לצד הזה כדי לא להחמיץ את המשחק האילם שלו, את הפכים הקטנים, ואת האנושיות הנוגעת ללב – ומצחיקה בלי הפסקה – שהוא מטעין בה את הדמות העלובה הזאת.
לראות או לא לראות? מה השאלה. לפני החתונה, אחריה, במהלך הנישואים המאושרים, ואפילו, כן, לפני שמתגרשים. אהבה גדולה אין שם, מה לעשות, אבל ההצגה של נעם שמואל פשוט מצוינת.

צבי גורן, אתר הבמה

 

 

דילוג לתוכן