מחזה: קיץ ועשן
מחזאי: טנסי ויליאמס
דמות: אלמה
למה אתה לא אומר כלום? ג'ון, היינו כ"כ קרובים כמעט נשמנו יחד. זה בלתי אפשרי עכשיו?
אתה יודע למה אני מתכוונת, תהיה ישר איתי! פעם אמרתי "לא" למשהו. יכול להיות שאתה זוכר את זה, עם כל הצעקות שעלו ממלחמת התרנגולים? אבל עכשיו שיניתי את דעתי.
או יותר נכון הבחורה שאמרה "לא" היא לא קיימת יותר, היא מתה בקיץ- נחנקה בעשן ממשהו שנשרף בתוכה. לא, היא לא חיה כעת, אבל היא השאירה לי את הטבעת שלה.
אתה רואה? זאת שמצאה חן בעיניך, הטופז משובץ בפנינים…והיא אמרה לי כשהיא שמה את הטבעת הזאת על האצבע שלי "זכרי שאני מתי בידיים ריקות, לכן תדאגי שבידייך יהיה משהו". ואז אני אמרתי לה "ומה אם הוא לא ירצה בי?"
ואז היא הפסיקה לנשום. היא הפסיקה לנשום!
לא? (מניד בראשו בסבל אילם) אתה אומר לי לא!
אתה לא צריך לנסות לנחם אותי. אמרת בואי נדבר אמת. בוא נדבר אמת! ללא רחמים, באמת, אפילו ללא בושה!
זה כבר לא סוד שאני אוהבת אותך. זה אף פעם לא היה סוד. אני אהבתי אותך כ"כ מזמן. כן, אני זוכרת את אחה"צ הארוכים של הילדות שלנו, כשהיה עליי להישאר בבית ולנגן- ושמעתי איך חבריך למשחק קוראים לך "ג'וני!" "ג'וני!" איך שזה היה חודר ועובר דרכי לשמוע את השם שלך! ואיך שהייתי רצה לחלון להביט בך קופץ מעבר לגדר! עמדתי במרחק, רק כדי לראות את הסוודר האדום הקרוע שלך, רץ במגרש הריק שבו שיחקתם.
כן, זה התחיל כ"כ מוקדם, המכה הזאת של אהבה, ולא הניח לי מאז, אלא רק המשיך לגדול.
גרתי בבית הסמוך לשלך כל ימי חיי, אדם חלש וחצוי שעמד והתבונן בהשתאות מעריצה למראה הייחודיות והכוח שלך.
וזהו הסיפור שלי! עכשיו הייתי רוצה שאתה תספר לי למה זה לא קרה בינינו? למה נכשלתי? למה היגעת עד קרבה מסוימת, ולא יותר?
איך קרה שהפכנו לשני אנשים שמחליפים כרטיסי ביקור וכל אחד לא מוצא את השני בבית, באותו זמן, כשהדלת נעולה ואף אחד לא עונה לצלצול הדלת! (צוחקת)
אני באתי הנה לומר לך שכבר לא כ"כ חשוב לי אם לא תהיה ג'נטלמן, אבל אתה אומר לי שאני צריכה להישאר גברת.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
