נתנו הצגה, ברוך השם
בני נוער בסיכון, תלמידי התיכון הדתי "ראשית", כבר קצרו שבחרים בסקוטלנד ובגרמניה על ההצגה "ילדי הלב". עכשיו הם חוזרים לבמת הבית בשכונת התקווה.
בני נוער בסיכון, מבתים דתיים, שמגשימים חלום ומופיעים על במות ברחבי העולם. זה בדיוק החומר הטלנבולי (שגם מזכיר במידה רבה דרמה שמשודרת בימים אלה), שעושה לנו טוב על הנשמה.
אבל בעיקר הוא מדבר אלינו כשהוא אותנטי ואמיתי ומוגש לנו מעובד ומתובלן ממציאות החיים המורכבת ולעיתים הבעייתית של מקום כמו שכונת התקווה.
בימים אלה מעלה הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין את ההפקה "ילדי הלב", בהשתתפות תלמידים דתיים בסיכון מתיכון "ראשית" (עירוני ח') בשכונה.
את המחזה כתב וביים יאיר מוסל בוגר הסטודיו בעצמו שהתחנך בישיבות חיספין ברמת הגולן ובעתניאל שבהר חברון.
במרכז המחזה ארבעה נערים סוררים שנותרו לבדם ביקום, שמתבקשים על ידי אוראקל מסתורי למצוא את ליבו השבור של העולם ולתקנו, לאחר שזה מחה את האנושות מעל פני האדמה כתגובה למעשיו של האדם שמילא את הארץ חמס. מבוהלים יוצאים החברים למסע ברחבי העולם רק כדי לגלות שמשאת נפשם נמצאת במקום האחרון שעליו חשבו. ההצגה זכתה לשבחים רבים בפסטיבל "סתיו תיאטרוני" ובפסטיבל התיאטרון בבת ים". בתחילת אוגוסט השנה השתתפה בפסטיבל הבינלאומי לאומנויות בסקוטלנד ובחודש שעבר ייצגה את ישראל בפסטיבל תיאטרון בינלאומי לנוער בגרמניה.
את העבודה עם הנערים החלו מוסל עוד בשנה ב' ללימודיו בסטודיו, ולאור ההצלחה מתעתד מנהל התיכון, הרב ספי שרמן, להקים ביחד עם הסטודיו של לוינשטיין מגמת תיאטרון בבית הספר.
מוסל (29), ממושב שדה יעקב במקור, נחשף לעולם התיאטרון כבר בכיתה ז' כשעלה עם בני כיתתו על במה במסגרת הצגת סיום. "אז כבר הבנתי מה אני רוצה ומבחינתי זה היה סגור", הוא מספר. "בישיבה התיכונית לא יכולתי להתעסק בזה כי לא היתה שם מגמת תיאטרון, וזו אחת הסיבות שאני עושה מה שאני עושה כרגע". בגיל 23, לאחר שנכח בפיגוע בישיבת עתניאל, שבו נרצחו ארבעה תורני מטבח, החליט מוסל ללכת ללמוד תיאטרון בצורה מקצועית, ופנה לסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. "הייתי בכיתת הכוננות שהסתערה על המחבלים", הוא משחזר, "והאירוע מאד השפיע עלי בדיעבד. לא האמנתי שאעז אבל החלטתי ללכת על זה. כולם אמרו לי 'מי יקבל אותך? תלמיד דתי בבית ספר חילוני?' ובאמת הייתי הדתי הראשון שהתקבל".
איך הגיבה המשפחה שלך על ההחלטה ללכת ללמוד משחק?
"ההורים לא קיבלו את זה טוב. לאמא שלי הפריע העניין הדתי, ואבא שלי היה יותר בדעה שמשחק זה לא מקצוע".
כאמור, לתיכון ראשית הוא הגיע בזמן לימודיו, עת היו התלמידים, היום שמיניסטים, בכיתה ט'. "בשנה ב' יש פרוייקט קהילתי ואני הקמתי את הקבוצה הזאת. רציתי לקחת את זה למקום שאני לא קיבלתי. התברר שיורם ניסה כמה פעמים בעבר ונפנפו אותי, אבל כשאני באתי לספי שרמן הוא הסכים על בסיס ההכרות איתי. התחלתי עם 17 תלמידים, ולאחר שלוש שנים נשארו ארבעה, וזאת הקבוצה היחידה בסטודיו שיש בה רק בנים".
איך היתה העבודה איתם?
"זה נוער מאד מעורבב. מגיעים לתיכון תלמידים מכל רחבי תל-אביב והפרוורים הדרומיים, חבר'ה מבתים טובים ופחות טובים, דתיים יותר ודתיים פחות וממשפחות חרדיות ומרובות ילדים. אין ספק שהמוטיב המרכזי של כולם היה מוטיבציה מאד נמוכה להאמין ששווה להשקיע ושמשהו יצא מזה. החלק הכי קשה היה לגרום להם להיפתח – הם בנים בלבד, דתיים, שמאד לא רגילים לחשיפה נפשית, ולגרום להם להבין איך בסוף הכל יתחבר. שמעתי מהם המון את המשפט 'אני נראה מטומטם', זה מאבק תמידי, כל פעם להשקיע ולמשוך אותם".
"ברור שצחקנו, אף אחד לא לקח את הקטע של פרוייקט תיאטרון ברצינות", מוסיף תלמיד התיכון וחבר קבוצת התיאטרון יגאל חביב-זדה. "אף אחד לא היה מודע לקטע של תרבות, אז הביאו לנו את ההצגה והסבירו במילים, ולאט לאט נפתחנו והתחלנו לזרום".
ואיך המשפחה מקבלת את זה?
"היא די תומכת אבל ברור שיש בעיות לגבי לפתח עם זה קריירה. הם לא רוצים שיותר מידי אפלוש לזה כי תיאטרון הוא בכל זאת לא דבר דתי אלא חילוני, אבל רואים שיש שיפור במנטליות ובבטחון העצמי, זה עוזר להיפתח ולדבר יותר".
קרין ספינגולד
