משחקים אותה 
חבורת תלמידי תיכון דתי משכונת התקווה, העלו לאחרונה הצגת תיאטרון בפסטיבל בינלאומי בסקוטלנד. זה נשמע כמו סיפור סינדלרה, אבל בניגוד לאגדות כאן מדובר בתוצאה של עבודה קשה ומאומצת. יעקב בר-און שמע על הפרויקט יוצא הדופן מיורם לוישנטיין, שפיקח על הכל מלמעלה, מתלמידו יאיר מוסל ומאחד הנערים-שחקנים, אביתר צדוק-גרמה

בסטודיו לאמנויות התיאטרון בניהולו של יורם לוינשטיין, סל"ה, מעכלים אט-אט את גודל ההישג. חבורת נערים, תמידי התיכון הדתי 'ראשית' משכונת התקווה, שלרובם היתה זו פעם ראשונה בחו"ל, הופיעה הקיץ עם הצגתה 'ילדי הלב' בפסטיבל בינלאומי באברדין, סקוטלנד. ההישג מתעצם כששומעים שלכבוד האירוע, ובהדרכת בוגר הסטודיו, יאיר מוסל, השגרירים הצעירים למדו לבצע את רוב ההצגה באנגלית.
אז לא רק באברדין. בשבוע הבא תוצג 'ילדי הלב' במשך ארבעה ערבים רצופים באולם הסטודיו בלב השכונה, ברחוב עבאס פינת רחוב חנוך. לכבוד האירוע כינסנו לשיחה משולשת את לוינשטיין, מוסל, ואביתר צדוק-גרמה, חניכו של מוסל.

"אני לא פילנתרופ"
ראשית אני שואל לגבי האכסניה וכיצד נרקמה ההצגה יוצאת הדופן. "אין עוד בית ספר למשחק בארץ הפועל בקרב הקהילה, ויש כמוהו מעטים בעולם", מוכן לחתום לוינשטיין, 60, גורו השחקנים, שבמרוצת השנים עברו דרכו שמות כמו אקי אבני, אוולין הגואל, יעל הדר, יובל סגל, טלי שרון, אסי לוי, זהר שטראוס ואיילת זורר.
"הדרץ שלי בהוראת המשחק היא לפתח את אישיות השחקן", מוסר לוינשטיין חגיגית את האני-מאמין שלו. "מאחר ואנחנו פועלים בתוך שכונת הגירה, השחקנים שלי סופגים ממקור ראשון את מגוון התרבויות שיש בה, כשהם עובדים עם אוכלוסיות שונות כמו עולים חדשים, עובדים זרים גם כבדי-ראייה.

בשביל מה?
"אני לא פילנתרופ. שלא יחשבו שאני בא רק כדי לתרום לשכונה. אני בא לקחת ממנה. הרי התלמידים מגיעים אלי כדי שיצאו מהם שחקנים ולא עובדים קהילתיים. חשוב שיכירו כל מיני תרבויות כדי שיוכלו אחר כך לשחק אותן. מה שהם לומדים הם מעבירים הלאה, כמו שיאיר עושה, וזה אימון מצוין בשבילם. בנוסף, אני מגדל כאן דור של לידרים מתוך הדרכת קבוצות בשכונה ותוך כדי זה הם מביאים את האמירה שלהם לעולם".

כילד בקרית חיים, מה רצית להיות?
"נורא רציתי להיות ילד מקובל בחברה. הייתי תלמיד מאד לא טוב, גם לא ספורטאי טוב. היה לי מאבק מתמיד להיות בין המקובלים. היום אני בא לכנסי המחזור שלנו ממקום אחר כדי לסגור מעגל עם עצמי. אבל עם כל ההצלחה שלי, כשאני בא לשם, אני שוב חוזר להיות אותו לא מקובל מפעם".

מה היה המסלול שלך בדרך לסל"ה?
"למדתי סינית באוניברסיטה העברית. מזה התגלגלתי לכל חוג אפשרי – מארכיאולוגיה עד סטטיסטיקה. בגיל 27 התקבלתי ללימודי תיאטרון. אני לא יודע למה. המורים שלי, שאחר כך זרקו אותי, פתחו בפניי עולם שלא הכרתי. אחרי שנזרקתי מכל המקומות, התחלתי לעבוד עם קשישים בחוג דרמטי בבית אבות בתקווה שהם לא יזרקו אותי. מזה הגעתי להוראת משחק. כינסתי שמונה אנשים בחדר. כך יצאנו לדרך. היום בכל פינת רחוב פותחים בית ספר למשחק.

רוב תלמידי המשחק אינם מגיעים כלל למקצוע
"אבל לפחות, כך אני מקווה, יוצאים מהם אנשים יותר טובים. המוכשרים, בכל אופן, שורדים. זה טבעו של עולם".

לגעת כן, לחלל שבת לא
זה דבר שכיח אצלך, תלמיד חובש כיפה כמו יאיר?
"בכלל לא. לאחר שעבר אודישן מדהים, לקחתי אותו לשיחה. אמרתי לו שיש הבדל מהותי בין איש מאמין לבין לימודי משחק. במשחק אתה לא יכול לבוא לדמות מנקודה ערכית או מוסרית. אנחנו חוקרים את נפש האדם ולא שופטים אותה. שחקן יכול לשחק בסצנה של אהבת גברים ומחר לשחק אפילו את אחמדינג'אד. אין הנחות. אם עליו להתנסות בסצנה אינטימית עם גבר או אשה, הוא יעשה את זה. אם לא, הוא לא שחק. עם יאיר לא היו שום בעיות והוא לא חילל שבת".
מוסל: "הגעתי ליורם כבוגר הישיבה התיכונית חיספין וכבוגר ישיבת ההסדר עתניאל. באתי לסטודיו מתוך רצון להתנפץ, להתמודד עם שני העולמות הסותרים שמצאתי את עצמי ביניהם. הייתי מוכן לקחת על עצמי סיכון רוחני. הרי לא חונכתי להיות פחדן. מיורם לא היה לי מה לפחד. נוצרה בינינו כימיה מהמפגש הראשון".

יכולתי לשוחח איתך כיום כרב מוסל?
"ידעתי אז שאני לא במערכת הדתית כדי להיות רב. היה לי ברור שאני בונה משהו כדי לצאת איתו החוצה. בשנה השישית שלי בעתניאל למדתי במקביל פעמיים בשבוע במכינה אצל יורם. למרות הקושי הפיזי, עברתי את אחת השנים הכי נפלאות בחיי".
"אגב, לא יורם הוא שהכניס בי את חיידק התיאטרון"מוסיף מוסל. "זה התחיל אצלי קודם, במושב שדה יעקב שבו גדלתי. בבית הספר תמיד יש שם חוגים דרמטיים. כבר בכיתה ד' עליתי לבמה ושיחקתי את הרב קוקו. זה היה הרגע שבו הכה בי הברק".

ובסטודיו?
"אני מספיק חזק מכדי להיקלע להתחבטויות רוחניות. יחד עם זאת, עדיין שמרתי נגיעה כשהגעתי לסטודיו, והיה לי דיל עם יורם – מצד אחד הוא לא יכריח אותי לחלל שב ומצד שני אגע. דיל הוא דיל. זה לא היה פשוט. השיעור הראשון במכינה היה שיעור תנועה. ופתאום אני מוצא את עצמי בין בנות בטייץ. גם לא הייתי מחובר לעצמי פיזית. ואחרי שהתמודדתי עם כל השדים האפלים, באתי ללמוד סוגיית צדקה בישיבה".

במשך הזמן היית על סף שבירה?
"היה משהו מאד מוזר. מצד אחד אמנם הגעתי לסף שבירה, אבל מצד שני הייתי בהיי מוחלט".

בישיבה ידעו?
"רק הרב שהייתי קרוב אליו. ניסינו לבנות איזושהיא מערכת הלכתית שאוכל לעבוד איתה בתוך הסטודיו. די מהר הבנתי שזה לא יעבוד ולא הייתי בטוח שאני רוצה שזה יעבוד. אבל שמרתי על עצמי, אם כי היו מורים שדווקא הקשו עליו".

הקו האדום מבחינתך היה עירום?
"אף אחד לא דיבר איתי על עירום בהתחלה, אבל בסוף היו התפשוריות מסויימות. ראיתי בזה כמעט כמו אתגר ועוד בהצגה בוטה של פסבינדר שבה אני , כן אני, שיחקתי את פאול, סדיסט גרמני מכה באכזריות, שזה הכי לא אני בעולם".

מי יהיה הדבר הבא?
מוסל, 29, בוגר מחזור 2008 בסטודיו. אל תחפשו אותו ב'כנר על הגג' או בהצגות אחרות ברפרטוארי. "אני מקווה להגיע לשם", הוא אמור. "הרי לא ויתרתי על המשחק. אבל חשוב לי לא פחות לביים ולכתוב, מה שעשיתי ב'ילדי הלב', וגם ללמד".
"הגעתי להצגה הזאת מתוך ריב עם יורם", מודה מוסל. "חילקו אותנו למשימות בקהילה ואותי שלחו לעבוד עם עובדים זרים. יצאתי בטריקת דלת. רציתי לתרום תרומה משלי במפגש עם חבר'ה בתיכון הדתי בשכונה, רק בנים, שלא יודעים מה זה תיאטרון ומהי הבעה אמנותית ורגשית. בנים לבד הם ציניים ויותר קשים. התעקשתי להביא אליהם את מה שלמדתי".
אחד מחניכיו של מוסל בתיכון 'ראשית' הוא אביתר צדוק-גרמה, בן למשפחה יוצאת תימן. 'אוליבר טוויסט' הייתה ההצגה היחידה שראה עד שמוסל פגש בו ובחבריו. "בכלל לא חשבתי שאעלה על במה", הוא מודה. "אבל איך שיאיר עבד איתנו, התלהבתי ונמשכתי לעניין".

מה זה 'ילדי הלב'?
מוסל: "פנטזיה שחברתי על קבוצת נערים שמגלים כי נשארו לבד בעולם ולהם יש משימה למצוא את לב העולם השבור ולתקן אותו".
לוינשטיין: "אני איש לא דתי ויש לי דעות מאוד מסויימות על הדת. בעיניי, הגשר שיאיר בנה כאן מהסטודיו אל העולם הדתי, אין חיבור יותר טוב ממנו. דרך יאיר נפתחתי לעולם שלא הכרתי. החבר'ה האלה לא יודעים כמה שהם מוכשרים. אני לא רוצה שאביתר ייתפס לחטא הגואווה, אבל הוא מסומן אצלי כאחד שאני יכול להטיס אותו למעלה. הוא יכול להיות הדבר הבא".
לצדוק-גרמה, שהופיע עם ההצגה גם בפסטיבלים בארץ, קרה דבר מוזר. שבוע לפני שיצא עם ההצגה לסקוטלנד יצא לראשונה מהארץ לפסטיבל של קבוצות נוער תיאטרליות בפולין. "כל ההזדמניויות באו לי בבת אחת", הוא מציין ומספר שלאחר אברדין הזדמנה לו ולחבריו גם נסיעה עם ההצגה לגרמניה.
לוינשטיין: "עכשיו, לאחר שהם הצליחו בחו"ל, יצטרכו אביתר וחבריו להוכיח שיש נביא בעירו. החזון הוא לפתוח ב'ראשית' מגמת תיאטרון קשורה אלינו שיאיר יוליך אותה, דבר שעוד לא היה כמותו".
אביתר, מה אתה הולך לעשות עם המחמאות שקיבלת?
"כרגע אני עוד לא יודע. בתור תחביב. בתור תחביב אני אוהב את המשחק, אבל להמשיך בסטודיו ולהיות שחקן מקצועי? – זה משהו שעוד לא החלטתי לגביו".

דילוג לתוכן