מחזה: מי מפחד מוירג'יניה וולף
מחזאי: אדוארד אלבי
דמות: מרתה

כולכם כשלונות. אני אמא אדמה ואתם כולכם כשלונות. לא דיברתי על הפוטנציאל שלך, דיברתי על הביצוע העלוב שלך. אני מגעילה את עצמי. אני מעבירה את החיים בבגידות עלובות וחסרות טעם. בגידות בכאילו. מרתה עושה עיניים וכל הדפוקים מחייכים ומרתה מלקקת את השפתיים והם גוררים את עצמם לבר כדי לקבל קצת אומץ ואז הם חוזרים אל מרתה שעושה להם ריקוד קטן שמחרמן אותם לרגע, אבל זה רק לרגע, והם שוב גוררים את עצמם לבר כדי לקבל עוד קצת אומץ בזמן שמרתה יושבת ומחכה עם השמלה מעל הראש. יש לך מושג כמה זה מחניק לשבת ולחכות עם השמלה מעל לראש? ואז סופסוף עומד להם האומץ. אבל זה רק האומץ מותק.
אתה יודע? יש רק גבר אחד שאי-פעם גרם לי אושר. ג'ורג' שמסתובב לו שם בחוץ בחושך. שתמיד מבין אותי ואני לועגת לו. שמצליח להצחיק אותי ואני חונקת את הצחוק. שיכול לחבק אותי בלילה כדי שיהיה לי חם ונעים, ואני נושכת אותו בכל הכוח, שממשיך ללמוד את המשחקים שלנו באותה מהירות שבה אני משנה את הכללים, שיודע לעשות אותי מאושרת כשאני לא רוצה להיות מאושרת וכן, אני כן רוצה להיות מאושרת.
אני לא אסלח לו על זה שהוא ראה אותי ואמר: כן, אני אסתפק בזה, על זה שעשה את הטעות האיומה, הכואבת והמעליבה ואהב אותי, ועוד צריך להיענש על זה. ג'ורג' ומרתה עצוב עצוב עצוב.
יום אחד, לא! לילה אחד, לילה אחד טיפשי ומוכה אלכוהול, אני אלך רחוק מדי, ואז או שהוא יישבר לגמרי, או שאני ארחיק אותו ממני לתמיד. וזה מה שמגיע לי

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן