מחזה: מחכים לגופמן
מחזאי: כריסטופר גסט
דמות: ליבי מיי בראון

אני ליבי מייבראון וזה המונולוג שלי. כאן יש מיטה, כאן יש חלונות, זה בית חולים, כאן יש דלת, דרך כאן, וזה המסדרון ו… זה הכסא שאני אשב עליו כך שאני פשוט אסתכל לכאן. O.k . הדברים שלי…
אה. אני לא מתחילה מכאן אני מתחילה מהמסדרון.
בילי? זאת סוזאן. עברתי על המזכרות שלי ומצאתי את הבובה הזאת. הבובה שהיינו משחקים איתה לפני המלחמה. לפני שהשתגעת. ישבת על השמיכה שפעם חיממה אותנו והשמיכה הייתה כל כך בלויה, בילי, והיה לה ריח של נפתלין ופתאום הכל חזר אליי. כל התקופה שהיינו בעליית הגג. עם דלת נעולה! עם מאפין. ואתה אמרת שאמא טועה ושאנחנו צודקים, לא ככה מאפין? ואני טיפלתי בך ובבילי. ההה, אבל לבילי היו הרבה יותר בעיות מלך, לא ככה מאפין? בעיקר כשהוא נהיה יותר גדול מסוזאן והכריח אותה לעשות דברים שהיא לא רצתה לעשות. דברים שעשו אותה חולה. ואמא העמידה פנים שהיא לא יודעת אבל היא כן ידעה. ההה. ומי שוכב עכשיו במיטה בבית משוגעים? מחובר למכונת הנשמה? ולמי יש תכשיטים נוצצים ובגדים יוקרתיים? והבעל של מי נהרג בטעות ממש לאחרונה והשאיר לי את כל הכסף שלו? כאן יש שקע שמחבר את מכונת ההנשמה לחשמל. אמממ, אני אחזור קצת אחורה. והבעל של מי בטעות נהרג והשאיר לה את כל הכסף שלו?
(מנתקת את התקע מהחשמל) ומי למעלה ומי למטה עכשיו, הא?! מי למעלה ומי למטה עכשיו?!
נתראה בגיהנום בילי אבל לפחות אני הולכת להינות לפני שאני אגיע לשם.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן