מחזה: הבט אחורה בזעם
מחזאי: ג'והן אוסבורן
דמות: ג'ימי
(לאליס) את אל תלמדי אותי איך להתנהג. (פונה לקליף) היא כל כך מגושמת. אני עוקב אחריה כשהיא עושה את אותם הדברים כל ערב. הדרך שבה היא קופצת על המיטה, כאילו היא דורכת על הפרצוף של מישהו, וסוגרת וילונות כאילו שמשיקים אוניות מלחמה.
שמת לב כמה הנשים הן רעשניות? מה? איך שהן בועטות ברצפה במקום פשוט ללכת עליה? או איך שהן יושבות ליד שולחן האיפור שלהן, מפילות את כלי הנשק שלהן, דופקות בשולחן, בבקבוקים, בקופסאות, במברשות ובשפתונים שלהן.
אני עקבתי אחריה כשהיא עושה את זה לילה אחרי לילה. כשאתה רואה אישה לפני הראי בחדר השינה, אתה מבחין איזה מן קצב היא. ראית פעם איזה טבח ערבי, דוחף את האצבעות שלו לתוך עיסה של שומן כבשים וסחוס? אז היא בדיוק כזאת. תודה לאל שאין הרבה נשים מנתחות! הידיים הפרימיטיביות האלה היו עוקרות את המעיים שלך לפני שהיית מבין מה קורה. הופ, והן בחוץ, כמו אבקה מתוך קופסא. פוף! והן בפנים כמו בקבוקים במגירה.
פעם הייתה לי דירה שמעליה גרו שתי בחורות. הייתי שומע כל דבר שהממזרות האלה היו עושות ביום ובלילה. הפעולות הפשוטות, היומיומיות ביותר היו מן התקפת מחץ על העצבים שלי. הייתי מתחנן לפניהן. הגעתי אפילו לזה שהייתי יוצא לחדר המדרגות וצועק את הגסויות המקוריות ביותר שיכולתי להמציא לעברן, אבל שום דבר, שום דבר לא השפיע עליהן. אצל השתיים האלה אפילו ביקור פשוט בבית השימוש נשמע כמו מסע צלב בימי הביניים, או, הן ניצחו אותי בסוף – הייתי מוכרח לעזוב. אני מתאר לעצמי שהן עוד ממשיכות בזה. או שהן כבר נשואות ועכשיו הן משגעות קורבנות אחרים. טורקות דלתות, רוקעות בעקבים, דופקות במגהצים ובסירים – הטרטור הרעשני והניצחי של הנקבה.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
