מחזה: לפוצץ אותם
מחזאי: ברי קיף
דמות: הנער
אתם שואלים איך קוראים לי? בסך הכל הייתי פה רק 5 שנים.
לא לזוז. אל תעצבן אותי. כל התאונות קורות כשמתעצבנים.
מפחד אה? רועד מפחד. מפחד ממני… למה? כי הכח אצלי!
מה בכלל יקרה לי אחרי היום? בכל מקרה ישבתי פה חמש שנים. חמש שנים התכוננתי ליום הנפלא הזה. ליום שבו אני אושיט סוף סוף את הרגל ואצעד לתוך העולם הגדול והאמיתי.
אבל מה יקרה לזה שכאן, מה יקרה לזה שפה אחרי היום? הה? הה?
חמישים שנה של עבודת פרך מתחילות עכשיו. אומרים, שבן אדם כשהוא טובע, כל החיים עוברים לו מול העיניים… ככה בשניות האחרונות לפני שהוא שוקע… והיום בבוקר, כשאנחנו עמדנו כולנו באולם… והתזמורת נשפה לנו לאוזניים… וכל החכמים שרו את השירים הדפוקים שלהם בלטינית וכל זה… וראש העיר דיבר את השטויות שלו…"כל כך גאה"… "כל כך מאושר"… וכולנו התפללנו לאלוהים הגדול… וראינו איך כל הגאונים הקטנים מקבלים את הפרסים שלהם….מחיאות כפיים… מחיאות כפיים….הולכים לאוניברסיטה….מחיאות כפיים…נבחרת הכדורגל….מחיאות כפיים המשלחת לפקיסטן… מחיאות כפיים… אבל אני…אני… – אולי לא כל החיים שלי עברו לי מול העיניים, אבל כל העתיד שלי כן עבר: ענן אחד גדול עם שום דבר בפנים.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו