מחזה: כריתת ראש
מחזאי: חנוך לוין
דמות: הטבחית
אם אתה אוהב אותי עלייך לאהוב אותי בגלל מה שאני ולא בגלל שום דבר שטחי אחר, אתה צריך לאהוב את הפנימי שבי. מה, לא גועש בך היצר? אני יכולה מיד להראות לך את החור של החוקן ואתה תראה לי את הסנטימטר של הקטטר, מה עם קצת יצר לכבוד חתונת הכסף? פעם ממש קפצת עלי, הלוואי שהייתי יודעת מי אתה, מה יש בך? איך יצאת לי בדיוק אתה. אני לא מבינה. נורא מוזר. יש המון ומכולם אתה. ולמה? איך יצא? למה לא מישהו אחר? למה שמן עם אוזן מקופלת ולא רזה עם סנטרון מחודד? נורא מוזר, ודי טיפשי. יצא לך לפגוש במקרה באיזה מסיבה את חרוֹפְּצֶל וכבר את לא תופסת איך יש חיים בלי חרופצל, וחרופצל זה את ואת זה חרופצל, ואם היה ניגש אלייך באותה מסיבה רגע לפני חרופצל איזה גר-גרוֹפְּצֶל, כבר היו נכנסים חייך למסלול גרופצל וכבר את אוהבת את גרופצל ומתחתנת עם גרופצל ויולדת ילדים לגרופצל ואוכלת ונושמת גרופצל ומהבוקר עד הלילה גרופצל וגרופצל, וכשימות לך הגרופצל- תבכי ותבכי, ולא תצליחי להבין איך היו פעם חיים בלי גרופצל, בה בשעה שאם במקום גרופצל ימות לו אי-שם חרופצל, את תאכלי עוגה ותצחקי ואפילו לא תדעי שהיה פעם חרופצל ועכשיו אין חרופצל, כי מה לך ולחרופצל? אבל באותה מידה הרי יכול היה להיות הכל הפוך, שתבכי על חרופצל ותצחקי על גרופצל. וממה נובע הכול? מככה. סתם. זה גורל? זה אידיוטיזם! ולמה לא הבאת איתך בדרך הביתה עוגה? אתה יודע שאני אוהבת הפתעות, גם כן עניין, מביא את עצמו בלבד וחושב שהנקבה תצהל, מה יש לנקבה להיות מאושרת. תסביר לי. הנקבה לא רואה מה יש מולה? איש עם אף ובטן, אתה יודע שיש לך פיקחות של טיפש? שאתה כולך יבלת שלי? אין לי מושג למה אני לא מורידה אותך. אהבה. מי יודע מה זה. חולשה. צורך במשהו. כשאת לבד, את לבד. את מרגישה אוויר סביבך. ריקנות. אבל כשיש לידך איזה גוף, משהו שאפשר למשש, לספוג חום- שכשאת מושיטה יד להדליק את המנורה מעל המיטה באמצע הלילה, היד של נתקלת במשהו חצי מוצק שפולט נהמה צרודה ומתהפך לצד השני- זה משהו אחר, זה משהו, זו אהבה, זה ביטחון, זה משהו שהוא לא את והוא נותן לך הרגשה שאת נעשית יותר מאת. זה משהו קיים, זה ישנו, זה פה. חלק ממך כאילו. קצת. מתנה. רק בשבילך. לא להתחלק עם אף אחת. משהו. בקיצור: אני לא יודעת- אהבה.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו