כל הג'אז הזה: על "שיקאגו" – ביקורת מאתר NRG

הביצוע של תלמידי בית הספר למשחק יורם לוינשטיין במחזמר "שיקאגו" מוכיח שהם יכולים להשתתף במחזות זמר של גדולים. גם התפאורה והתלבושות מראים שלפעמים פחות זה דווקא יותר.

מה הופך שחקן לשחקן טוב? האם אלו הניואנסנים בפנים? היכולת האמיתית להתחבר לרגש? אופי של זיקית שמאפשר לו לעטות ולהוריד מסכות? או שאולי מדובר בכל אלו ועוד. שחקן טוב הוא, קודם כל, שחקן שיודע לעשות הכל: מסכות, רגשות, ניואנסים, שירה וריקוד, מא' ועד ת'. שחקן אמיתי צריך להיות וירטואוז אמיתי שמסוגל לפעול וליצור מריק עולם שלם בעזרת כל הכלים הקיימים. זאת, לפחות, כנראה התשובה שתקבלו אם תשאלו את מורי בתי הספר למשחק הגדולים בארץ. אין ספק שזו הייתה התחושה שלי אחרי שיצאתי מהמחזמר "שיקאגו" שבוצע כמעט ללא רבב בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין בשכונת התקווה.

בין סמטאות השכונה העלו תלמידי שנה ג' של בית הספר מופע מרהיב, שלא נופל מהצגות וממחזמרים בתיאטראות הגדולים שלנו, באווירה אינטימית ומשפחתית, מה שרק הוסיף לאפקט ה"וואו".

הסיפור המוכר של "שיקאגו" בוצע כבר באינספור גרסאות בתיאטרון ובקולנוע. רוקסי הארט (דנה מיינרט) רוצחת את המאהב שלה לאחר שלא קיים את הבטחתו להפוך אותה לרקדנית מפורסמת. היא מגיעה לאגף הנשים במחוז קוק בשיקאגו ופוגשת שם בווילמה קלי (רונה לי שמעון). השתיים הופכות לאויבות שנלחמות ביניהן על אהדת הקהל, העיתונאים, עורך הדין בילי פלין וחיבת בית המשפט.

המוסיקה היא כל הג'אז ועוד. אמיר לקנר, המעבד המוסיקלי של המחזמר, עם תלמידי בית הספר "הד" שמהווים תזמורת חיה להצגה, מצליח להכניס את הקהל לתוך עולם השואו ביז של שנות העשרים בשיקאגו. גם התרגום של אהוד מנור ז"ל נשמע רלוונטי להיום.

התפאורה משתמשת בניצול מקסימלי של החלל: במה שנכנסת אל תוך מקומות הישיבה ומשמשת כמועדון לילה כביכול וסורגי כלא משני צידי הקהל שמשתלבים איתו ומכניסים את הצופה לעולם הכלא, בית המשפט והשואו ביזנס בד בבד. על כל אלו (והתלבושות המושקעות שעושות חשק לפורים) מנצח המעצב ארז מעין.

הכוריאוגרפיה אקרובטית. קורין מנדלסון עשתה עבודה נהדרת ואין ספק שגם קיבלה חומר גלם טוב במיוחד ובכך אפשרה לרונה לי שמעון להראות לקהל בדיוק עד כמה היא גמישה. שמעון, עם שאר תלמידי שנה ג', גם מתגלה כזמרת לא רעה וכפרפורמרית ממדרגה ראשונה.

בזכות ה הפקה מושקעת, בימוי מהודק של צביה הוברמן והאווירה האינטימית שקיימת במחזמר, תודות לחלל ולניצול שלו במקום, נוצרת תחושה של הצגה גדולה מהחיים ששווה במיוחד לראות בליל חורף סגרירי…  אפשר לומר בקלות שהחבר'ה של יורם לוינשטיין שיחקו אותה וכמעט כולם שם מתאימים למחזמר הבא מבית לסין ושות'.

ביקורת של יערה רובינזון מאתר NRG מעריב, 16.2.11