כבר לא ילדה של אף אחד – בנצי אידיסיס – רחל גוטמן

מחזה: כבר לא ילדה של אף אחד
מחזאי: בנצי אידיסיס
דמות: רחל גוטמן

גמבה!…… כמה נשיות, מיניות, פיתוי, עסיסיות, דם יש בירק המקומר הלוהט הזה, שמתחבר אצלי לזיכרון קרוב של אמא. גמבה אדומה – כמו תאנה בשלה, כמו דם של מחזור ראשון מסתירה בין קפליה תשוקה למגע של אם ובת – גמבה?!…(רחלי חוזרת על המשפט האחרון כמה פעמים ) (מפסיקה מסתכלת על אורנה החוזרת לכסא שלה) הו חזרת – חשבתי שכבר לא תחזרי… שטבעת בשירותים… אל תדאגי, לא השתגעתי – אני סתם לחוצה. נשארו שבועיים עד האזכרה וכבר אמרתי לכל החברים של אמא שלי, אלה שעדיין בחיים, שיישארו אחרי הטכס באודיטוריום להצגה וכבר הזמנתי משפחה והמון חברים ותראי איפה אנחנו עומדות טוב! אפשר להמשיך!…שניה! שניה! שכחתי להראות לך משהו חשוב…(ניגשת לתיק ומוציאה ספל עם ידית שבורה) הבאתי את הספל של אמא שלי…כל בוקר, שנים, היא שתתה קפה או תה מהספל הזה – גם כשהידית נשברה, גם כשהוא נסדק, היא המשיכה להשתמש בו כאילו כלום… (ממששת את הספל, מריחה אותו) אולי מאה פעמים זרקתי אותו לפח והוצאתי אותו חזרה…אמא שלי!…(פאוזה)
מה דעתך, אולי בסוף ההצגה אני אזרוק את הספל לפח זבל ואז אני אצא?!… מין אקט סמלי כזה… הבת סוף סוף מצליחה להיפרד ולהשתחרר מאימא שלה… הא?! (פאוזה)
נוגסת בגמבה) הנה משהו שבו אני לא דומה לאימא שלי – אני לא סובלת גמבה!…רוצה?.. לא זורקים אוכל…סיפרתי לך על נקודת החן שיש לנו בול באותו מקום?…(מראה לאורנה) הנה!…זה הסימן של אימא שלי שהולך אתי לכל מקום. היא דווקא שמחה – הנקודה המחברת הזו, השכפול הזה עשהלה טוב… (פאוזה) ואני, אני רק התפללתי שלא אהיה כמו אמא שלי… וזה היה הרבה לפני ששמעתי מישהו במכולת שאמר, שהטרגדיה האמיתית היא שכל הנשים נעשות דומות לאימא שלהן…את חושבת שאני דומה לאמא שלי אורנה?.. איך אני שונאת את עצמי שהתביישתי…אני נורא התביישתי באמא שלי. אימא שלי נראתה לי שמנה וגלותית… נעלה נעליי גולדה אורטופדיות כאלה ומעליהן חצאיות פליסה ארוכות…זוכרת את אימא של עליזה?.. איך היא הייתה גבוהה ומטופחת… היה לה בגד ים כמו בז'ורנלים הצרפתיים…
אוקיי ההפסקה נגמרה…יש לנו אזכרה עוד שבועיים… אני אהבתי את הפתיחה הראשונה שניסינו – זוכרת?.. שאמרנו שקוראים לי רחל גוטמן ושאחרי שאמא שלי מתה כתבתי מחזה על החיים והמוות שלה או, ליתר דיוק, על ההתמודדות שלי עם הפרידה ממנה…הזיכרונות… ההחמצות…
למה סטטי?… מה את רוצה שאני שוב ארקוד?.. (שותה) טוב, לא בא לי לריב איתך עכשיו בואי נתקדם! אני עושה את הסצינה הראשונה בבית הקברות!… בסדר!… (גוררת את התיק לאמצע הבמה) פה בערך תהיה המצבה!…(גוררת את התיק קצת אחורה)עדיף פה – שגם הקהל בצדדים יראה…( תאורת הצגה – רחלי ניגשת לקצה הבמה ומתרכזת.מוסיקה נשמעת – היא הולכת לכיוון ה"מצבה") "בוקר טוב אמא!… "(עוצרת פונה לאורנה – מוסיקה נפסקת) אני לא יכולה להתעלם מאבא שלי – במציאות אני מתייחסת אליו… מהתחלה! ("יוצאת" – המוסיקה נשמעת מחדש רחלי מתחילה שוב )" בוקר טוב אמא ! בוקר טוב אבא!… (עושה עצמה מנקה את המצבות מעלים או חול ) אני רואה שהגנן היה פה, התקשרתי אליו שיעשה משהו לפני האזכרה בשבוע הבא. יהיו לכם הרבה אורחים אני מקווה…. (פאוזה) אימא, עברו כמעט שנתיים ואני….(משתנקת) מתגעגעת… מצטערת שלא דיברנו יותר… שלא היינו יותר… את יודעת במה נזכרתי?.. אימא, שכשאני קיבלתי מחזור ביקשתי ממך לא לספר אבל את, את רצת וסיפרת לאבא. אמרת לו בשקט:"מזל טוב, אתה יכול כבר להיות סבא!…" (רחלי מפסיקה)סליחה! כעסתי נורא… גם עם "הנחת השואה" שנתתי לה, כרגיל, זה עדיין היה מרגיז.(תוך כדי החזרת התיק לשולחן)(רחלי מוזגת קפה. מושיטה לאורנה)(שותה)
אני לא יודעת בשביל מה אני צריכה את כל זה…פחדתי שזה מה שיקרה!… את רוצה לספר סיפור פשוט על אימא ואבא והכל מסתבך… כשאימא שלי התאוששה בבית רבקה, כלומר חשבנו שהיא מתאוששת, זה היה בערך שבוע לפני שהיא מתה, רופא אחד דווקא נחמד, נכנס אחריה לשירותים כדי לראות איך היא מסתדרת בכוחות עצמה… אז אימא שלי, שהרגישה מושפלת,אמרה לו: "סליחה ד"ר, פה זה לא תיאטרון!…" אני לא רוצה לעשות מהחיים של אימא שלי תיאטרון!…אמרתי לך כבר בחזרה הראשונה – אני רוצה רק לדבר!…פשוט לשבת ולספר… כמו שעת סיפור – אבל למבוגרים! ואל תדאגי זה יהיה קליל כמו שאת אוהבת – אני אפילו אתחיל כמו באגדה מתוקה בשביל לתפוש את הקהל… בבקשה בואי ננסה!… היה היה, לפני הרבה הרבה שנים בעיר קטנה בשם דובנא….. את צודקת – זה לא יחזיק שעה!… אני משתגעת…לא יודעת!… אני יודעת יותר ויותר מה לא!… פחות ופחות מה כן!… אני יודעת שאני פוחדת להיפרד…מפחיד אותי שהזיכרונות הולכים ודוהים… שהחיים שלאימא ואבא שלי יתפוגגו כאילו הם לא היו פה… כאילו כלום… פוף!… סתם!… עוד שניים מתוך המיליארדים שעוברים פה – מהשד יודע איפה ל… להשד יודע לאן… היא שכבה באמבולנס ואני ישבתי לידה מנסה להסתיר את החרדה נזכרת שפעם רמזה שהיא אוהבת שקוראים לאמא "ממוש"… ואני סוף סוף באיחור גדול אומרת, צועקת לה: "ממוש! ממוש! את שומעת אותי ממוש?.."
אני לא נפרדתי ממנה. לא יכולתי להיכנס לחדר. הסרטן עשה צחוק מהגוף שלה.. האישה הגבוהה והאצילית, הפכה לצל של עצמה – נראית כמו בתמונה שצילמו אותה אז, כשיצאה מהבור… אני רוצה לזכור את אמא שלי כמו שהייתה באמת, אבל התמונה שלה מצומקת חולה ושותקת, דבוקה לי בזיכרון כמו מסטיק…אני רוצה לזכור את אמא שלי בריאה. כמו שהיא הייתה באמת.
את יודעת, גיליתי בפריזר של אמא שלי בלינצ'ס שעשתה.עשרה בלינצ'ס שכבו להם קפואים בקופסת פלסטיק – עשרה בלינצ'ס שאפשר להפשיר ולחמם… עשר פעמים שבהן שוב המטבח היה מלא בריח של אימא. ק 7 חודשים אחרי שאמא מתה העזתי לפרסם מודעה על דירה להשכרה… קודם כל לקח זמן עד שהבנתי שזה סופי…נכנסתי לדירה שלה, פתחתי את החלונות, התריסים, וחיכיתי.חיכיתי שתחזור. הסתכלתי החוצה, לרחוב, וחיפשתי. כל קשישה עם תלתלים לבנים, שעמדה לחצות את הכביש בלבלה אותי, לרגע חשבתי שזאת אימא שלי, שסוף סוף חוזרת הביתה…(פאוזה) ווהי!… כשאני חושבת על זה… מה יקרה אם בקהל תשב מישהי דומה לאמא שלי…(משתתקת – כאילו מגלה מישהי כזאת בקהל – בוהה בה ארוכות – מתנערת מעבירה נושא)
למה הפסקת את המוסיקה?!..מיותר?!…לפחות תראי את זה עד הסוף! הסיפור הזה חשוב לי, אני לא מוכנה לוותר עליו – זה החיבור שלי לאמא שלי! לא, את לא מיותרת – אני צריכה אותך. אורנה, את מתכוונת לחזור?..חכי רגע!!!
שלום אמא! שלום אבא!…רבתי עם אורנה. אורנה הבימאית, חברה שלי, זוכרת אותה אמא? את כעסת עליה שנים כי חשבת שהיא סחבה אותי לתיאטרון…"איך שחקנית יכולה להיות בלבוסטית?.." שאלו אותך כל השכנות…אמא, ההצגה כבר לא תהיה מוכנה לאזכרה השנתית! באמת שניסיתי, כל כך רציתי, אימא. מצטערת! לא יצאתי עקשנית כמוך. אמא, בבקשה, תחזרי!…אפילו ליום אחד, לדקה אחת כדי שאני אספיק לחבק אותך, לומר לך מה שלא הספקתי אף פעם דווקא עכשיו יש לי המון תוכניות ודברים שרציתי להגיד לך ולשאול אותך ולעשות ביחד… ו… זהו?! זה היה כל כך מעט… הכל עבר כל כך מהר…
עכשיו מאוחר מדי אורנה לא חוזרת. אני הולכת הביתה…תוכלו לחזור, לנוח, לישון…(פאוזה)
אולי אני אשיר לכם שיר ערש כדי שתירדמו בקלות… את השיר שתמיד שרת לי אימא, כשפחדתי להירדם בחושך…להיפרד ממך… זוכרת?…אמא, אני יודעת בדיוק מה את אומרת עכשיו לאבא: כשרוחל'ה שרה, קשה להאמין שסבא שלה היה החזן של דובנא. יאללה!… הביתה!..

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו