"בראשית בראו"
איתי אילנאי, ידיעות תל אביב, 29.11.09
החיבור בין תיאטרון לדת לא לגמרי היה ברום ליורם לוינשטיין ולרב ספי שרמן, מנהל בית הספר הדתי לבנים בשכונת התקווה, אבל הם הסכימו לתת צ'אנס ליאיר מוסל (28), בוגר הסטודיו ולעשבר תלמיד ישיבת הסדר בדרום הר חברון, שכתב מחזה על חייהם, שמהשבוע יעלה על הבמות.
"צא החוצה!", גוער המורה, באחד התלמידים. לרגע משתרר שקט באולם, בעוד התלמיד הנזוף עושה את דרכו החוצה כשהוא חפוי ראש. חבל, הוא עומד לפספס הצגה שהיתה עשויה להועיל לו.
כמאה תלמידי בית הספר הדתי ראשית עירוני ח' (פחות זה שהוצא החוצה) משכונת התקווה צפו השבוע בהצגה "ילדי הלב" שהתקיימה באולם המופעים של הסטוידו למשחק של יורם לוינשטיין בכיכובים של ארבעה תלמידי י"א מבית הספר הזה בדיוק: טום יפת, יגאל חביב-זדה, אביתר צדוק ונדב פורייס, והיא פרי שיתוף פעולה בין הסטודיו למשחק של לוינשטיין לבין בית הספר הדתי לבנים. מי שיזם את שיתוף הפעולה הזה (אחד ממסורת שיתופי פעולה חברתיים של ראשית עם השכונה) הוא יאיר מוסל (28), שגם ביים וכתב את ההצגה. כמובן הצגה ערכית חינוכית ברוח ישראל סבא.
מוסל, שסיים את לימודיו בסטודיו בשנה שעברה, נולד בשדה יעקב, מושב דתי בעמק יזרעאל. בכיתה ד' לאחר שגילם את הרב קוק בהצגה חובבנית שהועלתה בבית הספר, גמר אומר להיות שחקן כשיהיה גדול. "אבל במערכות שבהן הייתי לא היה עיסוק של ממש בתחום הזה", הוא חצי מתנצל השבוע. "לכן לא התאפשר לי ללמוד משחק".
לאחר שנאלץ להקפיא את חלום כיבוש הבמות, המשיך מוסל ללימודים בישיבה התיכונית חיספין שבגולן ומאוחר יותר בישיבת הסדר עתניאל שבדרום הר חברון. רק בתום השירות הצבאי החל ללמוד משחק בסטוידו של לוינשטיין במקביל ללימודיו בעתניאל, שם שימש גם כראש כיתת הכוננות. דמות המתנחל הדתי שהופיעה בסנדלים ובשרוואל בפתח הסטודיו בשכונת התקווה היתה בהחלט יוצאת דופן. "זה היה מעבר חד מאד בין שני העולמות", אומר מוסל, שמול עיניו המשתאות של לוינשטיין מספר כיצד היה יורד מהאוטובוס בתל אביב ומיד מחביא את רובה ה M16 שלו בתרמיל. "עד היום יורם לא יודע שנכנס רובה לסטודיו שלו", הוא מחייך.
בלי לשפוט דמויות
בדומה למוסל, התלמידים הצעירים של בית הספר ראשית מעולם לא נחשפו לאופציה של לימודי תיאטרון. החיבור בין העולמות נעשה לראשונה ביוזמתו של הסטודיו. "מאחר שאנחנו ממוקמים בלב שכונת התקווה, אנחנו רואים את עצמנו כחלק מהקהילה" מסביר לוינשטיין. "אי לכך, סטודנטים משנים ב' ו-ג' מחוייבים לעבוד עם קבוצות שונות של מגזרים בקהילה, ביניהם קשישים, חירשים, ילדי עולים בסיכון ונוער בסיכון. בית הספר אינו רק מכשיר שחקנים. מטרה חשובה לא פחות היא להכשיר בקרב התלמידים מנהיגים קהילתיים בעלי תודעה ואחריות חברתית, המשתמשים בשפת התיאטרון ככלי ביטוי חברתי".
וזה בדיוק מה שעשה מוסל, שפנה לפני שנתיים למנהל ראשית, הרב ספי שרמן, והציע לו להקים קבוצת דרמה מקרב תלמידיו. "בהתחלה כל החיבור בין הסטודיו לבין בית הספר היה מאד לא טבעי" נזכר הרב שרמן. "הדברים היו מאד חדשים עבורנו, אבל גילינו פתיחות ונכונות למרות ההתלבטויות, וכיום אני יודע שהתיאטרון הוא כלי בלתי רגיל שנותן לתלמידים לבטא את עצמם".
לאחר שעבר את מכשול המנהל, עמד בפני מוסל האתגר האמיתי – הילדים עצמם. ביחד עם סטודנט נוסף מהסטודיו, דרור דהן, הגיעו לבית הספר והציעו לנערים סדנאות משחק מקצועיות. "הרבה תלמידים פשוט צחקו עלינו" נזכר מוסל, אבל באוןפ מפתיע כ-20 תלמידים הטריחו עצמם והגיעו לאודישנים. "רצינו להכיר את הנושא הזה, לגלות משהו חדש", מסביר פורייס. לעמיתו חביב-זדה יש תשובה מעט יותר משכנעת: "האמת, חבר הביא לי בעיטה ודחף אותי לתוך החדר. הוא אמר לי שזה צחוקים".
בהתחלה נערכו הסדנאות פעם בשבוע והיו בהן לא מעט היסוסים וחשדנות. "היתה לנערים בעיה קשה באמונה" אומר מוסל. "לא במובן הדתי אלא באמונה ביכולת שלהם להצליח. הדבר שאפיין אותם זה מוטיבציה מאד נמוכה".
מוסל רצה לעסוק בעזרת ההצגה בחייהם האישיים של התלמידים אך התקשה לפרוץ ולסלול דרך לליבם. "כיון שהם בנים מתבגרים והם מאד ציניים, אי אפשר לבוא ולדבר איתם על החיים שלהם בצורה ישירה", הוא מסביר. "היו להם המון מחסומים". לכן החליט מוסל לכתוב את ההצגה בצורת פנטזיה. "זה הכוח של האמנות", הוא מסביר. "היכולת לדבר דרך מקומות אחרים. ההצגה למעשה מתארת את החיים שלהם, אבל לא בצורה ריאלית. להם היה הרבה יותר קל להתחבר לסיפור בצורה כזאת".
אחרי שנתיים אינטנסיביות של עבודה, ולא מעט משברים, הגיעו השחקנים לקו הגמר. בהצגה שהעלו השבוע הוכיחו כל הארבעה יכולת משחק מקצועית לחלוטין. "בהתחלה זלזלנו בזה", מודה צדוק. "לא היינו באים, היינו מאחרים. אבל עכשיו כשאתה מרגיש איך זה להיות על הבמה, וכשאתה נהנה מזה וחווה את זה, אתה חייב להיות בתוך זה, אי אפשר לצאת".
"זה לימד אותנו להיפתח" מצטרף חביב-זדה. "לא להתבייש, לשלוט, לתפוס את כל הקהל על האצבע הקטנה שלך".
לוינשטיין תולה בארבעת הנערים מבט גאה: "הם צוברים ביטחון ויודעים שיש מסר מאחוריהם. הילדים האלה הם פורצי דרך. אני חושבת שלאט לאט הם מבינים את הכוח שיש בעשייה שלהם".
שיתוף הפעולה בין הסטודיו לבין בית הספר הוא ראשון מסוגו. למה בעצם כל כך קשה לחבר בין דת לתיאטרון?
מוסל: "היום לעולם ההלכתי יש בעיה. לשחקן הרי אין גבולות מסוריים על הבמה. שחקן מציג גם את הדמויות הטובות וגם את הדמויות הרעות, המרשעות".
לוינשטיין: "כשיאיר בא אלי ללמוד אמרתי לו: 'שמע, כאן אנחנו לא באים מתוך עולם של ערכים ומוסר. אנחנו לא שופטים את הדומיות שלנו'. אם אני מגלם את היטלר, כשחקן אני אלך עם הדעות שלו עד הסוף על הבמה. אם אשחק הומוסקסואל, אני אבטא בכל הכוח את התשוקות המיניות שלו. כשאתה מגלם דמות אתה חייב להאמין בה מבלי לשפוט אותה".
למרות ההסבר הזה, מוסל מצביע דווקא על המישור החברתי – ולא הדתי – כגורם העיקרי שמפריד בין הדת לבין התיאטרון. "זה לא מהמקום האידיאליטסטי שבו דת ותיאטרון לא מסתדרים", הוא מסביר. "אלה פשוט ציבורים שלא כל כך נפגשים, שלא מכירים האחד את השני. אני, שהגעתי מהתנחלות קיצונית ללב הבוהמה, מרגיש כמסד שמחבר בין החברות הללו. אני ראיתי במשחק המשך ברור למסע של החיים שלי, אבל אין ספק שמבחינת החברה שמסביבי זה היה יוצא דופן".
את המצב הזה מנסים לוינשטיין ומוסל לשנות. בימים אלה מחפשים בשכונת התקווה משקיעים שיסבסדו פתיחה של מגמת תיאטרון ראשונה מסוגה בבית הספר ראשית. "בארץ אין בית ספר דתי לבנים בלבד המתהדר במגמה שכזו", אומר לוינשטיין. "אנחנו מחפשים אנשים שיעזרו לנו לטפח את החזון".
