למרות השטחיות וההתעסקות המיותרת בתרבות הסלבס, משהו עובד במחזמר "סיגל" שביים צדי צרפתי, ומבוסס על חייו של הכוכב היווני אריס סאן. יערה רובינזון יצאה עם חשק ללכת לשבור צלחות.
בקולנוע, כך אומרים, במאי רע או בינוני יכול להרוס תסריט טוב בקלות. אך להציל תסריט גרוע, אפילו הבמאי הטוב ביותר אינו יכול. הסברה הזו, ככל הנראה, לא תקפה לגבי מחזות זמר ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במחזמר ססגוני מבית היוצר של צדי צרפתי.
מספיק מבט אחד בהצגה שעולה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין בשכונת התקווה, כדי להבין שדי בשירים כיפיים, קאסט מלא ברוח נעורים ותלבושות מוקפדות כדי לעשות "גוד טיים" לקהל הצופים. עלילה עם אמצע, התחלה וסוף? טקסט רב משמעות? אין צורך, העיקר זה הרומנטיקה.
"סיגל" מספר את סיפור האהבה הבלתי אפשרי של יאקיס, זמר יווני זר בארץ, שדמותו מבוססת על אריס סאן וסיגל משירו המפורסם, שדמותה מבוססת על עליזה עזיקרי. טלנובלה יוונית קלאסית מלאה בבגידות, ילדים ממזרים ויחסי אהבה שנאה שהופכים בסופו של דבר לאלימות.
לכל מי שלא ראה את הסרט הדוקומנטרי המצוין של דני דותן, "תעלומת אריס סאן", או מכיר את הזמר עוד לפני ששמע את ברי סחרוף שר "בום פם", אספר שחייו יכלו בקלות להוות השראה לא רק לסיפור אהבה אלא גם לסיפורי סמים, מאפיה ולבסוף לתעלומת רצח בלשית.
על סמך הבחירה בנקודה מאוד מסוימת וצרה זו בחייו של סאן, שהיה כוכב בשנות השישים, ציפיתי שהמחזה יערוך ניתוח אמיתי ומעמיק לעניין האהבה הגדולה מהחיים. אז ציפיתי. במקום להוביל את הקהל באיטיות אל תוך סיפור האהבה המטורפת של השניים, המחזה מסמן את הנקודות בהן הם התאהבו וכיצד בדיוק השתגעו מהאהבה, במקום להציג תהליך אמיתי.
אהבה גדולה מהחיים. "סיגל" צילום: רדי רובינשטיין
ואם זה לא מספיק, כנראה בגלל התחושה שחסר בשר לסיפור, בחר המחזאי שלמה מושקוביץ להוסיף דרך דמותה של אחותה של סיגל, סיפור מסגרת שדן בתעשייה ובתרבות הבידור בארץ של היום ומתכתב עם תרבות הסלבס של אז. רע? האמת, לא נורא.
כנראה שמספיק לבחור בז'אנר שסולח לטקסט ולתת את המחזה לבמאי שחי מחזות זמר. עם להקה חיה של תלמידים ממכללת "הד" למוזיקה, תכנון נכון של תפאורה משתפת קהל כמו מראות ומסכי טלוויזיה המקרינים את
ההתרחשות על הבמה בשחור לבן כדי להכניס לתקופה, כל אותם האלמנטים שיוצרים בדרך כלל את הרקע במחזות זמר, הופכים לעיקר ממלא ומספק ב"סיגל".
הוסיפו לזה משחק טוב ושירה מרגשת של הדר רצון-רותם בתפקיד סיגל, ארז רגב כיאקיס וההפתעה נועה אילתי בתפקיד שוש המלחששת, ויש לכם מתכון לשעה וחצי של צלילה נעימה לתוך סאונד יווני מרגש. כולם ביחד, כולל הלהקה והכוריאוגרפיה עושים "גוד טיים" כמו שרק מחזמר יכול לעשות.
משחק טוב ושירה מרגשת. "סיגל" צילום: רדי רובינשטיין
בהסבר שצורף לתוכנייה, מצליח המחזמר בכל זאת לקבל עומק נוסף. מושקוביץ כותב בטקסט המצורף, "מזרחיות במחתרת", על גלגולי המחזה מ"הבימה" אל הסטודיו לאומנויות התיאטרון בשכונת התקווה ועל נצחון ה"מזרחיות" של אריס סאן בכך שנכנס ללב המיינסטרים והממסד הישראלי בזמנו, למרות היותו גוי וזר. נראה את אלי ישי נותן היום אזרחות לליידי גאגא (כפי שעשה משה דיין בזמנו לסאן).
מתוך כל המישמש הזה יוצא שלמרות הטיפול השטחי בסיפור אהבתם של יאקיס וסיגל וההתעסקות המיותרת והאובססיבית בתרבות הסלבס בארץ (די עייפנו – אין לזה צורך גם בתיאטרון) דרך שזירת להיטי סאן ועזיקרי כמו "סיגל", "נערה ממש אוצר", "הכל שקרים" ועוד כל מיני שירים אחרים שחיפשתי אחר כך ביוטיוב, משהו דווקא כן עובד. המחזמר חוגג את השירים של סאן ועזיקרי ועושה חשק ללכת לשבור צלחת כמיטב המסורת היוונית.
