מחזה: התאונה
מחזאי:הלל מיטלפונקט
דמות: נירה
(כוויה מקפה רותח- היד עטופה במגבת.)
הקהל שלך עזב, אדם, אין מי שיצחק, אז שב, סתום ותקשיב.
אתה ברחת, שלושתכם ברחתם. השארתם אותו מת על הכביש וברחתם…
תגיד לי שזה לא נכון. תגיד לי שזה שקר, שזה לא נכון, שזה לא יכול להיות נכון… תגיד לי!
מה, אתה מתבייש שאשפוט אותך? שאשנא אותך?! מה אכפת לך מה אני חושבת או מרגישה ביחס אליך או לחיים שלנו יחד? אני רק הטרחנית הקטנה הזאת שמבשלת לך ומגהצת לך לפעמים, שמתקשרת במקומך להורים הזקנים שלך, שמשלמת את החשבונות, שמאבקת את הספרייה הקולנועית המושקעת המזוינת שלך…
אה, אתה אוהב אותי? גם זה משפיל… לחכות שאיזה סיני מסכן ימות כדי לשמוע פתאום שאתה אוהב אותי.
אני הסתכלתי בך הערב… כל העליצות הזאת כשאתה מקסים אותם והם אותך, אתה עם הצבא שיפיק לך את הסרט הנוקב שלך, הם עם הנלך לטיפול זוגי שלהם והחיים שנמשכים כמו אתמול ושום סיני מת לא יעצור לכם אותם… חוזר מהסילווסטר, שוטף את המכונית, ממה? שרידים של גוף? של דם? חוזר הביתה ומורח אותי בסיפורים על וודקות ונקניקי סוסים מאשקלון וכל אותו הזמן, יש שם גופה על הכביש..
מה אתה? איזה מין אדם אתה בכלל? איזה מין אדם אתה היום? תענה לי!
מילא אני, אבל גם לבת שלנו שברת את הלב. נוגע לך? עצוב לך? אתה בכלל יודע מה אתה בשבילה? איזה מקום יש לך בחיים שלה?
אני הרי תמיד יכולה לפנות מקום לך ולה, כי העולם שלי צר וקטן משלך: ספרים טיפשיים, חיים בלי פרוייקטים, חיים שבהם לא הורגים ולא בורחים מאף אחד… בן זונה. אני יושבת מולה כשהיא בוכה על החרפה שנגלתה לה, ואני מטומטמת, עוד מנסה להגן עליך שאולי נתקפת במין שיתוק, מין הלם, כי מה עוד יוכל להצדיק מעשה כזה? תגיד לי.
תגיד לי אתה מבין מה עשית לנו? אני לא יודעת איך לחיות איתך יותר.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו