הזונה מאוהיו – חנוך לוין – ברונצצקי

מחזה: הזונה מאוהיו
מחזאי: חנוך לוין
דמות: ברונצצקי

(מבחוץ)
התעריף הוא מאה שקל פה, בחצר.
התעריף הוא מאה שקל, בחצר!
(נכנסת נעמדת נשענת) מבלי לפגוע, סבא, כמה היה לך בראש? (צוחקת)
חשבת. הלאה.
סבא, בשביל עשרים שקל אני לא מרימה את השמלה הזאת אפילו להפליץ.
אה, זה יום ההולדת שלך?! נולדת – תשלם! התעריף הוא מאה שקל, בחצר!
מי לוקח היום ארבעים, תגיד לי?
סבא – קשששט הביתה! (באה לצאת, נותן לה כסף מבחוץ)
שיהיה במזל, סבא. (מתמקמת)
תכניס, סבא, אני מחכה.
תכניס כבר, סבא.
נו, תיקח עזרה מהדמיון, תיקח סיוע מארצות הברית – רק תכניס כבר! את כל תנועת הלקוחות עצרת לי! תכניס אותו כבר ותגמור! (נעמדת)
סבא'לה, יש לך פגר בין הרגליים! לא אוולין ולא פניצילין, ולא אמריקה ורוסיה יחד – לא יקימו אותו לתחייה.
את הכסף בחזרה?! (צוחקת, ושמה את הכסף בחזייה)
לא, סבא, מה ששולם – שולם. הכסף כבר נרשם.
לחוצפה כבר אין גבולות! בא, מתמקח כמו נשיא הבורסה, עובד עליי חצי לילה עם פגר מת, ועכשיו רוצה בחזרה מה ששולם וגם נרשם כחוק.
הביתה, קשששט! לפח הזבל! קישטא!
(צוחקת ומרימה את החצאית) רואה את זה? תסתכל סבא'לה! אח! איזה יופי! איזו מארינה ללילות הקיץ! כל-כך הרבה יאכטות יעגנו שם, ורק סבא'לה בחוץ, טובע! כל-כך הרבה – רק סבא לא יכול! יש דברים שבשביל סבא הם גמורים. מבין?
לי שום דבר עוד לא גמור, לי עוד יש תקווה. נכון, אני בזבל, אבל עם סיכוי. אני עוד יכולה להכיר תייר אמריקאי, להתנקות מהלכלוך בתוך בריכת שחייה בלוס-אנג'לס (שוחה בדמיונה). טוב, אולי זה לא יקרה – אבל האפשרות קיימת. אצלך – גם אפשרות כבר אין. לא יכול זה לא יכול – פיניטו! שום כוח בעולם כבר לא ירים את הזין המנוח של סבא'לה! לא היום ולא מחר ולא אף פעם.
שקט! "חסכונות"! מחביאים מיליונים מתחת לרצפה – שמענו עליכם – ונטפלים למפרנסת גלמודה! "בתור זונה עם לב" אתה אומר, אבל מה עם הלב שלך, חבר? כי גם אני כבר לא כל כך צעירה, ואין לי שושלת דורות שתרוץ בעקבותיי ותנסה להציל לי את החסכונות. ומניין בכלל שיהיו לי חסכונות? אני זונה עלובה, לא קבצן ממולח שהזמן פועל לטובתו. כל מום, כל מחלה, רק משפרים לו את העסק. אני, התחת שלי רץ נגד הזמן – כמה עוד יש לו, לתחת הזה? שלוש שנים? חמש? וכשיגיע היום, כמו שאתה אומר, כשגם אני כבר לא אוכל, מה אז? אתה תדאג לי?
ואני הייתי כאן הוגנת לגמרי: הרמתי שמלה, פישקתי, הגשתי למנוח את המנה לאט, בסבלנות, כמו לתינוק, רק חסר היה שאספר לו גם סיפור. והוא ניסה, ושוב ניסה, ושוב ניסה…
אבל "כמעט"! כל החיים זה "כמעט"! מה מפריד ביני לבין לוס אנג'לס? – כמעט!
סבא'לה, לא עומד לך? – שב בבית ותפליץ מול הטלויזיה! אני הייתי כאן הוגנת לגמרי.
אתה לא שומע מה שמדברים אליך? הכסף הלך! אפילו לא פרוטה!
משטרה?! מזה אני דווקא לא נבהלת. (קוראת בקול) אלפונסו! אלפונסו!
(נכנס הסרסור במבט מאיים)
(חושך)

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו