הגנרל של השטן – קארל צוקאמייר – דידו גייס

מחזה: הגנרל של השטן
מחזאי: קארל צוקאמייר
דמות: דידו גייס

(בחצי-צחוק, מנגבת את עיניה) אני לא בוכה. אני בשום פנים ואופן לא אבכה. זה לא מעצבן שמתחילים לבכות דווקא כששמחים? דודה אולי נורא רצתה לבוא איתי, קבענו בתחנה של הרכבת התחתית, אבל ברחתי לה. אני מקווה שהיא תחכה לי שם כמה שיותר זמן לפני שהיא תגיע הנה. היא – היא דאגה לך בטירוף. אבל אני רציתי קודם כל להסתכל עליך. ממש להסתכל. אני בקושי מכירה אותך! אולי אתה יכול להסתכל הצידה? אולי דרך החלון?
זהו, עכשיו אני כבר כמעט לא פוחדת ממך יותר! אבל תתן לי משהו לשתות בבקשה! לא משנה מה. יש לי חולשה איומה. (שותה איתו) עכשיו אני רוצה לשמוח. לשמוח באמת. אולי גם זה משהו שצריכים ללמוד? ולעשות על זה חזרות. אבל בעצם זה אמור לנחות עליך משמיים, לא? לפעמים אני בכלל לא יודעת מה זה. אנחנו לא יודעים מה זאת שמחה אמיתית. אף-אחד מאיתנו. אנחנו תמיד מדוכאים – מחרדה. אני לא באמת שמחתי בפרמיירה שלי. כל דבר מלא בחרדה. ואם אתה לא פוחד בעצמך, אתה מוקף באחרים שפוחדים. לא יכול להיות שככה זה היה תמיד, נכון? בטח היתה פעם תקופה שבה לאנשים צעירים היה מותר להיות פשוט מאושרים? לך זה קרה פעם? זאת מין קדחת. (היא רועדת קלות) לפעמים אני עלה נידף ברוח, בלי שום משקל. לפעמים אני כבדה כמו אבן מקרקעית הבאר. אבל – עכשיו אני רוצה לשמוח! להשתגע משמחה. זאת לא בושה? זה לא חטא? אתה יודע, דודה אולי תמיד רואה הכל בצורה נורא טראגית – אני יודעת שהמצב טראגי. אבל מה אני יכולה לעשות שאני לא יהודיה. אסור לי כבר לצחוק בלי שהיא תתחיל להיאנח. לפעמים אני מרגישה שהיא כועסת עלי באופן אישי. חושבת על היהודים המסכנים – ביום ובלילה. נדמה לי שהגברים שהיא הכי אהבה, כולם היו יהודים – חוץ מאשר – חוץ ממך…
אני לא מסמיקה, מנוול. תראה – לפעמים אני כבר לא יודעת איפה אני. הייתי רק בת שתים-עשרה ב-1933. דודה אולי אומרת שהכל התדרדר, ויש אנשים בתיאטרון שחושבים שהכל השתפר. ויש אנשים שחושבים שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו – אז מה אני צריכה לחשוב? אני יודעת רק דבר אחד – אני רוצה החוצה, החוצה. אני אפילו לא יודעת למה. אבל לפעמים אני חושבת, אם הייתי בגילי, אבל יהודיה, והייתי חייבת להגר מפה – אולי זה לא היה כל-כך נורא? אולי זה היה לי אפילו עדיף? לראות את העולם – אלוהים! ניו-יורק! לעמוד שם למעלה על גורד-שחקים ולזרוק את המטפחת למטה-למטה ולראות איך היא נעשית יותר ויותר קטנה, מרחפת כמו פתית שלג מעל כל המכוניות בכביש! והאוקיינוס – וערי-נמל – אולי בסין – אולי ריו דה-ז'אנירו – זה לא משנה לי, הייתי עושה הכל, שוטפת כלים, פולה כינים מילדים, עובדת בבית-חרושת – רק כדי להיות חופשיה – בחוץ! לפעמים אני מקנאת ביהודים – נורא. זאת אומרת – אלה שיצאו מפה!
בעצם אני לא צריכה את העולם – כשאני איתך. אני רוצה להשאר איתך היום. לנצח. בוא, תוריד את הז'קט שלי. ככה. (משליכה אותו) אני כבר כמו בבית פה! ואם דודה אולי תגיד שאני נראית מופקרת, אני מצפצפת עליה.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו