מחזה: דם
מחזאי: אמיר אוריין
דמות: אביה
(אישה במצב של דיכאון שלאחר לידה, שוכבת במיטתה בביתה. ליד המיטה יושב המטפל. הוא מדובב אותה. בשיחה הקודמת נעשתה עבודת חלום, מבוססת על הטקסט שנכתב מראש וגם על חוויה אישית מידית של השחקנית)
המטפל: את יכולה לספר עוד על אבא?
האישה: אבא?…
אבא יושב על המיטה שלי וחושב. אני על הרצפה. אני מלבישה את הבובה שרל'ה. מפשיטה לה בגדי חול, מלבישה לה בגדי שבת. גרביים לבנות לבנות, ונעלים קטנות של שבת, עם לכה מבריקה שחורה ושמלה לבנה. הגוף שלה ורוד וטהור. והלב שלה טהור ונקי וזך, וזה בגלל שהיא מכוונת את עצמה לקראת שבת קודש. אני ממהרת להלביש לה את השמלה, מחמת הצניעות. ועל הראש שלה, המגולח שלה, יש לה מטפחת לבנה עם ציצית זהב והמטפחת עשויה משי טהור ועל המטפחת מקלעת שיער זהב, אמיתי לגמרי, ללא חשש, וכובע פרווה שחור עם שלושה דובדבנים אדומים.
כבר ערב שבת ועוד מעט השמש יורדת מעבר לגבעות של גבעת שאול. עוד מעט חושך ונרות שבת ושבת קודש נכנסת לתוך הלילה ולא תבערו אש בכל מושבותיכם. חושך שבת קודש מפחיד, אחרי שהנרות נגמרים והשעון האוטומטי מכבה את החשמל. אבל עכשיו עוד לא שבת קודש, רק יום שישי הקצר שנכנס בבת אחת לתוך ערב שבת קודש שהזמן עומד בין קודש לחול ואני אוהבת את השעה הזאת. אין צעקות בבית. אין צעקות ברחוב. אין מכות. רק שקט מפחיד נעים.
ואבא שואל אותי מה אני עושה. אני מלבישה את הבובה לשבת. והוא אומר לי ילדה טובה בואי אל אבא, ואבא לוקח אותי ומושיב אותי על הברכיים שלו. אני יושבת על הברכיים של אבא ונשענת נגד הבטן שלו. הברכיים קשות והבטן רכה. ואויר חם יורד עלי מלמעלה. פתאום אני קופצת לרצפה. קפיצת הדרך לרצפה. לוקחת את הבובה ומטפסת על הברכיים של אבא. הבובה על הברכיים שלי ואני על הברכיים של אבא. אבא מנדנד אותי על הברכיים שלו ואני מתנדנדת איתו. והוא שר לי "לכה דודי" והזמזום של המנגינה מתוק חם כמו חלה לקידוש. וככה אנחנו יושבים ומנדנדים לאט לאט. אבא מנדנד אותי ואני מנדנדת את הבובה והנדנוד עולה וממהר, יותר ועוד יותר, ואנחנו מתנדנדים מהר יותר ומהר יותר וצוחקים. ונעימות גדולה יוצאת מהגוף שלי ומתחברת לבובה ונעימות גדולה יוצאת מהבובה ומתחברת לאבא ואני מביטה למעלה אל אבא ורואה העיניים שלו עצומות והמצח מבריק וחלק ואדום והוא כמעט מתחייב בנפשו למען יחוד קדישא בריך הוא ונעים לי וטוב לי לנצח.
אחר כך אמא נכנסת לחדר ואומרת אוי. לא מדברת. לא צועקת. ערב שבת. רק עומדת ומביטה באבא. ואנחנו מפסיקים להתנדנד ואבא שותק. פתאום הוא קופץ וצועק לכי מפה למטבח אשה ערב שבת היום. ואחר כך הוא צועק עלי לכי לחדר שלך טיפשה. אבל אני בחדר שלי. אני לא מבינה. והוא צועק עלי לא חשוב לכי מפה. אם אפשר לבחור ולקחת רק אבא אחד מתאים, אבא של נדנוד מתוק, או אבא של צעקות, אני בוחרת אבא של נדנוד מתוק. לתמיד. לנצח נצחים. אני אוהבת את אבא. אני אוהבת את האצבע של אבא עולה ויורדת על הבטן שלי ונכנסת לתוך הפתח הקטן הורוד שלי. אני לא נורמלית, אני יודעת.
הרי כתוב: על שלושה ייהרג ובל יעבור. על גילוי עריות אחד. אני לא יודעת אני מבולבלת. לא בא אסור גילוי עריות אלא מפני פרי באושים. שהילד הנולד בגילוי עריות יהיה לא נורמלי. עכשיו, איך מתוך הנדנוד המתוק הזה של אבא, איך יעלה פרי באושים? איך יהיה ילד לא נורמלי? איך יעלה פרי באושים? איך? אני יודעת שלא יעלה. רק במחשבה מתוקה יעלה. לא במעשה. והם אומרים לי אסור גם במחשבה. אסור לחשוב. אבל אי אפשר. אפשר לא לחשוב? אם אני לוקחת גלולות נגד הריון וקונדום וקצף ומה שלא יהיה. הרי יש אמצעי מניעה לזכר ולנקבה. אני יודעת שאסור גם במחשבה. אסור לחשוב, אבל אם אני לוקחת אמצעי מניעה, אז אין סכנה. לא יעלה פרי באושים. לא יהיה ילד לא נורמלי. לא יהיה שום דבר. רק נדנוד מתוק. אני הזרע והפרי. אני הסיבה והתכלית. וזה חמור מאד. אני יודעת. והם אומרים לי, הסיבה היא אבות אבותינו, שאם לא הם, לא היינו באים עד הנה. והסיבה של אבות אבותינו היא הסיבה הראשונה, הסיבה שהיא מחוץ לכל הסיבות, הקדוש ברוך הוא, שאם לא הוא, לא היינו באים עד הנה. והתכלית, הם אומרים, התכלית היא פרו ורבו, לדורות הבאים אחרינו, והדורות הבאים אחרינו יעבדו את הסיבה הראשונה, הסיבה שהיא מחוץ לכל הסיבות, הקדוש ברוך הוא והלאה והלאה עד סוף כל הדורות, עד אחרית הימים. סגור לי. שום דבר לא קורה באמת. הולכים במעגל סגור. אני נחנקת. אני כבר לא יכולה לעשות את העבודה הזאת. אני רוצה להפסיק את העבודה הזאת. אני רוצה ללכת מכאן עכשיו. אני רוצה לחיות עכשיו. אני רוצה לחיות את החיים שלי. לא שלהם. לא של אבות אבותינו. לא של בני בנינו. לא של אף אחד. אני רוצה אותי. גם אז ייהרג ובל יעבור? למה? אני לא נורמלית אני יודעת. אסור להרהר אחר טעמי המצוות. אסור להרהר אחר פסיקת רבותינו, אבות אבותינו, אבות אבות אבותינו. לקיים מצווה ולשתוק. להיזהר בקלה כבחמורה ולשתוק. אני אבודה אני לא יכולה לשתוק. אני לא רוצה את התינוק המפלצת הזה!
(שתיקה. המטפל מציע מנוחה קלה)
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
