מחזה: ביום רגיל אחד
מחזאי: ג'ון קולוונבאך
דמות: ג'ק
אם אתה הולך, אני הולך ישר אחריך.
אתה נולדת שמן. כמעט עגול. תינוק עגול ואז ילד קטן ועגול. ואז, בוקר אחד, אולי חצי שנה אחרי שאבא עזב? היית משחק שם. צעקתי לך שתזדרז כי האוטובוס יבוא ואתה תאחר. ואז יצאת. היה לך את המבט הזה על הפנים.
אתה היית המום. הבגדים שלך לא התאימו לך יותר. כאילו שנעלמת: אתה לא היית שמן יותר. היית מקל. כולך עצמות. באותו לילה ישבתי והתבוננתי בך ישן וראיתי את הדם שלך זורם בורידים, ברקות. אני רוקנתי את הארנק שלי בניסיון להכניס לך קצת אוכל לגוף. לחשוב שילד יגיב לממתקים: אתה לא. הוא נעלם כבר שנה ואתה היית בן שמונה והתחלת להתעלף. היית מתעלף בבית-ספר כל הזמן. האחות הייתה מתקשרת ואני הייתי אומר לה שזה תורשתי. אני הייתי בן חמש עשרה.
מכיר את החלום הזה? אנחנו מטפסים על צוק והאדמה חלקה והרוח נושבת חזק ושנינו שם למעלה ואתה ילד קטן ואתה משתולל. ואתה לא מקשיב לי ואני רואה שזה הולך לקרות ואז אתה נופל מהקצה. אני רואה אותך נופל דרך האוויר, נופל, והופך להיות יותר ויותר קטן עד שאתה נעלם.
ואז התחלתי לדבר. סיפרתי לך הכל על אבא. כל מה שיכלתי לחשוב עליו.
אני שמתי אוכל מולך, כוס חלב, פרוסות לחם ואתה הקשבת לי כאילו אלוהים הוא זה שדיבר איתך ואכלת כל מה שנתתי לך. כאילו שאני זה סרט ואתה אוכל פופקורן. ככה זה עבד במשך כמה שנים, זה מה שעשינו. אתה היית אוכל אם אני הייתי מספר לך כל מה שאני יודע.
אני המצאתי הכל, בוב. הכל. אני המצאתי הכל.
כל מה שסיפרתי לך עליו, כל מילה, הכל שקרים.
אני מצטער, בוב.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו