אשכבה – האם – חנוך לוין

מחזה: אשכבה
מחזאי: חנוך לוין
דמות: האם

שלום לך, אדוני החובש. אני מהעיירה דרופקה. באתי לכאן עם התינוק שלי. היא שפכה עליו דלי מים רותחים. היינו בחדר הכביסה, אני כיבסתי והוא שכב והביט בתקרה. בן חצי שנה. לקחה דלי מים רותחים ושפכה עליו. בהתחלה צרח אולי שעה ואחר-כך נרדם. מאז הוא ישן, אדון חובש, ואני לא יכולה להעיר אותו. הנה, תראה, אני לא יכולה. למה אני לא יכולה להעיר אותו? הוא לא רעב? תמיד הוא מתעורר בכל שלוש-ארבע שעות ומבקש לינוק, ועכשיו… עשה שיחיה, אדוני. רק עשה שיחיה. אני מתפללת… כל היום התפללתי… זה היחיד אצלי, הראשון והיחיד… למה שישפוך מישהו מים רותחים על תינוק בן חצי שנה ששוכב ומחייך לתקרה…
היה…הפסיק לנשום. פרפר עוד קצת, בסוף מת. אתה היית אילם. עוד היית קטן, עוד לא ניתנו מילים לכאבך, רק ייבבת בימי חייך כמה יבבות, בכית קצת כשהיית רעב, בכית כשהתבוננת בשמיים וראית לאיזה עולם באת, ועוד יללה אחת גדולה וממושכת בקעה ממך כששפכו עליך את המים הרותחים וכשמשהו בך ידע: חיים אלה, קצרים ועגומים, תמו.
איפה עכשיו נשמתו של התינוק שלי, האם היא הולכת אחרי או נישאת שם למעלה, בין הכוכבים, וכבר איננה חושבת עליי? תינוק שלי!… תינוק שלי!… הנה, אעצום את עיני, אראה שיחים ועלים, הנה הם, צבעוניים, במלוא פריחתם, ואז אני אומרת: הנה העלים, החיים, הכל פורח, ובין העלים אבי ואמי, והדודים והדודות ושם מתחבא גם אתה, הנה אתה!… תינוק שלי, אתה שם, אתה חי, ומי אמר שההזיה היא שקר, שקר הם חיינו, שקר העולם, העולם האמיתי נברא כשעוצמים עיניים, האמיתי הוא שם, כשאינינו פוקחים אותן שוב לעולם.
(התינוק: אמא, אני ישן עמוק, בלי חלומות. אתמול נרדמתי, לא אקום עוד. למה לי? פטור מפחד, דאגה וכאב, וחיוכי שקט שקט עם השנים רק יתרחב)
(שיר: כשתחשכנה עיני, שאבי את עיני המתות אל עינייך הפקוחות, וקבלי את מראי המוטל לחיקך, ועשי לי מקום כי קר, כי אהבתי מאוד להיות בחומך, ועכשיו רחוק ממך, ועכשיו זה נגמר, לא יהיה עוד. רק עיני המתות בעיניך הרואות, בעיניך החיות עיני המתות חיות עוד מעט, כל עוד תחיי גם את, כל עוד תזכרי, כל עוד.)
אז פקחתי את עיני. הלילה העמיק. כוכבים רחוקים קרצו ומצמצו. איש לא בא. קמתי והלכתי משם.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו