מחזה: אחרי הגשם
מחזאי: סרגי בלבל
דמות: מזכירה בלונדינית

פעם ראשונה שאני עולה לפה. וואו, מדהים! מישהו שומע אותי?
(פאוזה)
אפשר שאלה?
(מתחילה להוציא סיגריה)
אההה… אתה מעשן? סליחה, לא יודעת למה חשבתי ש… אני יודעת שזה אסור..
לא בטוח שיש לי אומץ… אבל, אם אנחנו כבר פה… מחוץ למשרד… אז, או. קיי.
אני אהיה כנה איתך, מתנה… מתנה זה… המשמעות של מתנה זה… בין שני אנשים, בין הבנאדם שנותן לבנאדם שמקבל, לאישה שמקבלת, אני מתכוונת כשבנאדם אחד נותן מתנה לבנאדם אחר, ויותר גרוע מזה, או יותר טוב מזה, אם המתנה היא משהו אישי כמו שמלה או משהו אינטימי או משהו אישי כמו חזייה או גרביונים או, לדוגמא, שמלה או אפילו אודם או בושם או משהו אישי ואינטימי כמו שמלה, אז, אני חושבת, אם מישהו עושה כזה דבר, בדרך כלל, אז הדבר הכי נורמאלי וטבעי והכי נורמאלי בעולם זה שהוא ואני, זאת אומרת, בין זה שקנה את המתנה ואני שקיבלתי את המתנה, אז הדבר הכי טבעי, ביניהם, או בינו לביני, שיש שם, איך אני אגיד את זה, אוי, עכשיו אני לא יודעת איך להגיד את זה, אהההה, אני מאמינה שיש ביניהם קשר קרוב, כאילו קשר שהוא יותר מקשר בין מזכירה, לא משנה כמה חרוצה וחכמה, ומה שמו, הבוס שלה.
(המנהל מוציא סיגריה ומעשן)
בלונדינית – אוייי! אתה מעשן!!! אתה אמרת לי שאתה לא מעשן… אני לא מבינה כלום!! אני לא מבינה, אתה היית כזה איש טוב ומקסים וקנית לי שמלה, למה אתה מתנהג כאילו זאת טעות, טעות מצערת? אוקיי, אני אשתוק עכשיו.. אני אשתוק..
(פאוזה)
אתה בטוח שאתה לא… רוצה שום דבר ממני? טוב, לפחות קיבלתי שמלה.
(פאוזה)
קנית אותה לאשתך, נכון? או יותר נכון… לאשתך לשעבר. אתה חיוור. ממש חיוור.
(פאוזה)
מה זה, אתה פוחד ממני? כאילו שאני מרגלת או משהו כזה.. לא… לא, אני לא יודעת, בטח מישהו במשרד אמר משהו, אני לא יודעת, אני הרי לא יודעת כלום, אוי, אני לא מרגלת, אני מרגלת? למה אתה תמיד חושד בי?
(מוציאה סיגריה ומצית, מדליקה את הסיגריה ומחזירה את המצית לתוך החולצה שלה)
אתה יכול ללכת. אני כבר באה. סיגריה ואני באה. אתה מרשה לי נכון? לא תספר לאף אחד, נכון? אה, ואל תרד במעלית, לבחור שם יש חוש ריח מעולה.
(מעשנת. מחייכת. פתאום היא מתחילה לצחוק. אחרי רגע מפסיקה)
בלונדינית – אוי, אין לי מושג למה צחקתי.
(היא מכבה את הסיגריה יוצאת בריצה)

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן