חדשות





רחוב - ג'ים קארטרייט - ואלרי


מחזה: רחוב
מחזאי: ג'ים קארטרייט
דמות: ואלרי
נמאס לי לשבת ולחכות לו, כמו שאני מכירה אותו זה ייקח לו עוד מאה שנה. איזה חיים, לקום בבוקר, להאכיל את כל התינוקות בבית. לעשות כל מה שאני יכולה, בלי כסף. ובינתיים הוא שותה, שותה, שותה, ולא שם אצלי כלום חוץ מהידיים השמנות שלו במיטה בלילה. כלב זה מה שהוא. כלב גדול שמן. כלב עם קיא על הפרווה שלו. אני תולשת את השערות בגללו. תראו את השיער שלי, הוא כל-כך יבש. נורא כמה שהוא יבש. הייתי בוכה אבל אני לא חושבת שיבואו לי דמעות. והכי גרוע זה בכי ריק. זה כמו להיחנק. למה אנחנו עושים את זה? למה אני נשארת? למה למה למה? אתה יכול למלא את עצמך שאלות ולא ללמוד שום דבר בגלל שאתה יותר מדי עייף בשביל לתת תשובות. כל הזמן לקמצן ולחסוך. הוא פשוט לוקח דמי אבטלה ועושה איתם מה שהוא רוצה. משאיר כמה לירות על השולחן לפעמים, לפעמים. אבל אי-אפשר לדעת מתי ואם את שואלת הוא מעיף לך בוקס. בגלל זה אני חייבת להלוות, להלוות מכולם. אני כמו עכברוש מורעב הולכת פה הולכת שם מנסה לגרד משהו. הם עוזרים לי, אפילו שאני בטוחה שבעצם הם שונאים אותי. בעצם הם בזים לי. בגלל שאני כל הזמן באה וכל הזמן מבקשת, מבקשת והם לא יכולים להגיד לא. הם פשוט פותחים את הארנק שלהם, ואני אומרת תודה רבה, תודה רבה, אלף פעם עד שכולנו רוצים להקיא. אלוהים אני לא יכולה לחכות שהילדים יגדלו קצת ואני יוכל להוציא אותם מהבית. הוא תיכף יחזור. שיכור על כל הראש. אומר לי שאני לא מספיק דואגת לדירה. אוכל כל מה שיש בבית. משתין ומפספס את האסלה. מחבק את הילדים יותר מדי חזק. צועק ואחר-כך עושה ברוגז. ואז ישן כמו בול-עץ ומסריח, מגולגל בשמיכות. אלכוהול בן-זונה. אלכוהול בן-זונה שחור מהביוב. ים הסירחון המצחין. והוא הקפטן עם זיפים רטובים. בולע ומקיא, בולא ומקיא עלי מים חומים לבנים. מה אני אומרת, זה סיוט הכל. אני מאשימה אותו ואז אני לא מאשימה אותו. זה לא אשמתו שאין עבודה. הוא כזה מגודל, אין לו איפה לתקוע את עצמו. הוא נראה כל-כך עלוב ומגושם ליד הכיור, השואב-אבק כמו צעצוע בידיים שלו. כשהוא בבית כל היום הוא ממלא את כל החדר. כמו חיה גדולה פצועה, זז ממקום למקום, מנסה למצוא את נעלי הבית, לא מסתדר עם חפצים קטנים, מבולבל. אני רואה את זה. אני רואה את החיה הפצועה בעולם הלא-נכון. אני רואה את העיניים עצובות ונפולות. אני רואה אותו כשהימים עוברים, כמו שקים ישנים רטובים אחד על השני. אני רואה אותו, את הבזבוז. את הבזבוז האנושי של הארץ. אבל אני לא מסוגלת לסלוח לו. אני לא מסוגלת לסלוח על הרוע של הגוש המגודל המזויין. הגוש המגודל המזויין המסורבל. (היא נחרדת ממה שאמרה, כמעט בוכה) הוא כל-כך גדול וגיבן ומכוער. (בולמת את עצמה) גבר שלי. (היא משתנקת) אני שונאת אותו עכשיו, ופעם לא שנאתי. אני שונאת אותו עכשיו, ואני לא רוצה לשנוא. (היא בוכה) אי-אפשר שיהיה שוב מה שפעם, אי-אפשר? (היא בוכה) אי-אפשר שיהיה שוב מה שפעם? (היא נראית אחוזת טירוף ונסערת) אי-אפשר
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו


חזרה >