מחזה: עקומים
מחזאי: מרטין שרמן
דמות: מקס
מישהו בצריף שלנו התאבד,
אתה מבין? זה סוג של מרד, הם שונאים את זה, פעולה של רצון חופשי.
אני שונא אוכל, שונא את הסרדינים האלה, שאריות של סרדינים זה כל מה שאנחנו מקבלים, מי היה מאמין שאפשר להוציא שאריות מסרדינים?!
אני משתגע.
זאת לא אשמתך, אני שמח שאני כאן, אני רוצה להיות פה, כן משוגע!
אני מנסה להגיד לך שאני משוגע ואני רוצה להיות פה,
כי..כי אני אוהב סלעים, כי אני אוהב אותך, אני באמת..אוהב אותך.
זה לא טיפשי? כשאני לא חולם על סלעים אני חולם עלייך, שישה שבועות אני פה וחלמתי רק עלייך.
זה עוזר לי לקום, זה עוזר לי לסדר את המיטה כמו שצריך כדי שלא יענישו אותי, עוזר לי לדחוף בתור לבית שימוש, לאכול את האוכל המסריח הזה והכל בזכות הידיעה שאני אראה אותך, לפחות בזוית העין, עובר, סיבה לחיות.
אז אני שמח שאני פה,
זה עושה אותי מאושר, זה לא מזיק לאף אחד, זה הסוד שלי.
וגם יש לי סימן. אף אחד לא מכיר אותו.
כשאני משפשף את הגבה השמאלית שלי…ככה..
זה אומר שאני אוהב אותך.
אתה לא יודע. אני יכול לעשות את זה מול השומרים, אף אחד לא יודע, זה הסוד שלי.
קר. היה טוב יותר כשהיה חם.אני לא אוהב כשקר.
מצטער שסיפרתי לך.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
