מחזה: ליל העשרים
מאת: יהושע סובול
דמות: מרים
אתה רוצה שאסלח לך? בבקשה… אני מוכנה לסלוח אם זה כל כך דרוש לך.
איך אמרת לי? " אל תשפילי את העיניים, מרים. בואי נסתכל פעם בעיניים בגלוי, בלי פחד, בלי בושה". אני לא מתביישת בשום דבר. אולי אתה? כי דווקא אתה זה שנכנסת אלי כולך סוער (וקראת לי) " מרים" אני דווקא שאלתי את עצמי, עקיבא? למה הוא בא אלי? מה הוא מחפש אצלי? הרי הוא אף פעם לא הביט אל תוך עיני.. ואני ידעתי, ידעתי מה אתה חושב עלי, ידעתי שאתה לא מחשיב אותי. שאתה בז לי. אתה רואה בי יצור טיפש וריק, בלי מחשבות גדולות, בלי נשמה ערה.. חיכיתי שתסתכל בעיניים שלי, אבל אתה לא הסתכלת.. הרגשתי שלא טוב לך, שאתה סובל.
אמרתי לעצמי, (אולי) אם הוא יהיה איתי, אולי יהיה לו טוב יותר. נתתי לך את עצמי בלי חשבון. כזאת אני, אני נותנת את עצמי בקלות. אתה היית מאהב לא רע. החיבוקים, הגיפופים, הנשיקות.. מעשה אומנות ממש. מדויקים וחכמים. אבל אם באותו רגע היית גם מסוגל להעניק טיפה אחת של חום(?) הייתי נפתחת… באמת… ואתה היית יודע אושר שאין כמוהו. אבל, זה היה חיקוי של אהבה, ליותר מזה לא היית מסוגל…
אין לי שום איבה כלפיך.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
