מחזה: ליל העשרים
מחזאי: יהושע סובול
דמות: אפרים
זאת הפעם הראשונה שאני קולט את מי אתה מזכיר לי. את אבא שלי. כן. בדיוק. גם הוא כל החיים ידע רק לזלזל, לדקור, לעקוץ…אבל להילחם פנים אל פנים? ביושר, באמינות….זה לא….נו…אבא שלי.
שהייתי חוזר מהקן בלילות הוא היה מקבל : "נו…מכינים את הרבולוציה הציוניות בווינה?" לא עניתי לו אפילו. חיכיתי. חיכיתי בשקט. חיכיתי ליום הזה שבו אני אוכל סוף סוף לבוא לאבא שלי ולהגיד לו בפנים "אבא, אני עולה לארץ ישראל". כשהיום הזה הגיע הוא היה מתוק מדבש. העיתון נפל מידיו, משקפיו נשרו על חוטמו, הפה רעד. תתאר הבן שלו, הבן המוכשר שלו, עוזב את האוניברסיטה, את הקריירה בפירמה, את כל התרבות הגרמנית שהמהגר היהודי הפולני הזה "יענל יוהאיכין שניידר" העריץ כלכך! הבן שלו, זורק לו הכל בפרצוף ועולה לארץ ישראל. חשבתי שהוא יקבל שבץ. אבל הוא…."אוונטורות זה דבר נחמד לצעירים עם גב כלכלי. אתה יכול לעשלות לפלשתינה בלב שקט, אני פותח קונטו על שמך בבנק בווינה, אז כשיימאס לך האקספרמנט הציוני, אל תתבייש לחזור. "אתה לא תזכה לזה" אמרתי לו, והוא: "אפריימקה, אל תאמר עכשיו דברים שיגרמנו לחזור עם הזנב בין הרגליים. אמא גם לא יכלה לסבול את זה. "ואס בו זו ציניס יוהכין" אל תדאגי הוא אמר לה "כשכאן יצחו לו שיערות הוא יעלה לארץ ישראל". "שעשבים יצמחו כאן אתה תראה אותי בישראל" ככה נפרדתי ממנו.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
