דמות: המלט
מחזה: המלט
מאת: ויליאם שייקספיר

אין לך שום רגשות לעבודה שלך? אתה חופר קבר ושר.
לגולגולת הזאת היתה לשון בִּפְנים, והיא יכלה לשיר פעם. איך אתה מעז להקפיץ אותה על הארץ, כאילו זאת עצם-הלסת של קין, הרוצח הראשון! אולי זה פרצוף של פוליטיקאי, אחד שידע לסובב את אלוהים על האצבע הקטנה, לא יכול להיות?
או של חצרן, שידע לומר "בוקר טוב, אדון מתוק! איך המרגש, אדון מתוק?" יכול להיות שזה אדוני זה-וזה, ששיבח את הסוס של אדוני זה-וזה כשהוא תכנן להלוות אותו ממנו, לא יכול להיות?
ועכשיו הוא מזוּוָג למַיי-ליידי תולעת, קצוץ-לסת ודפוק-פדחת ממעדר של קברן. זה מה שנקרא מהפכה! מה, עם כל החינוך שקיבלו העצמות האלה, מגיע להן שישחקו בהן כדורת? לי כואבות העצמות רק מהמחשבה.
זאת לא יכלה להיות גולגולת של עורך דין? איפה עכשיו הפלפולים שלו, הסלסולים, הנהלים, וכל התרגילים? איך הוא מרשה לקברן לטרטר לו את הראש במעדר מטונף, ולא מתריע שיתבע אותו על נזיקין? הממממ! הטיפוס הזה אולי היה בזמנו קניין גדול של אדמות, עם שטרות, עם ערבויות, דמי-קדימה, דמי-שכירות.
בשביל מה? שהקרקפת תתכסה טינופת.
מה, כל הקנסות שלו לא קנו לו מקום גדול יותר מאורך ורוחב של חוזה בשני עותקים? הרי כל מסמכי האדמות שלו בקושי ייכנסו לקופסה הזאת, אז בעל הנכס עצמו לא יקבל יותר?
מגילות משפטיות לא עשויות מעור כבש?
כבש ועגל מי שבונה עליהן. של מי הקבר הזה?
אויה, יוריק מסכן! הכרתי אותו, לץ עם הומור אינסופי, עם המצאות כבירות. הוא הרכיב אותי על הגב אלף פעמים. ועכשיו כמה שזה נראה מחריד בדמיוני. עולה לי בגרון בחילה מזה. פה היו תלויות השפתיים האלה שנישקתי אני לא יודע כמה פעמים. איפה עכשיו הבדיחות שלך? הדילוגים שלך, הפזמונים, ההברקות שהרימו את השולחן בשאגה? אף אחת לא נשארה כדי ללגלג על הגיחוך שלך עכשיו… לעוס עד הלסת! עכשיו גש-נא לחדרה של אמי ותגיד לה, שהיא יכולה לצבוע את השפתיים גם לעובי סנטימטר, יום אחד היא תגמור כמוך. כזה יהיה החנחון האחרון שלה. ונראה אותך מצחיק אותה עם זה. אנא ממך, תגיד לי רק דבר אחד. אתה חושב שגם אלכסנדר מוקדון נראה ככה באדמה?
באמת שאני לא רוצה להיכנס לזה..
אמא שלי סירבה להניח לי לגדול. היא החליטה בתוקף לעשות ממני ילד נצחי והיא עשתה עבודה לא רעה.. ואבא שלי עמד מנגד והניח לה לעשות את זה.
מה שאתה רואה לפניך הוא ילד בן 30. וכל זה נעשה בשם האהבה, מה שהיא כינתה בשם האהבה ומן הסתם האמינה שזאת אהבה, בו בזמן שלאמיתו של דבר היא פשוט הזינה את הבדידות של עצמה. היא הפכה אותי לחברה שלה, לחברה המאהבת שלה.
הלכנו יחד לכל הסרטים המוזיקליים המחורבנים האלה. אני הייתי בוחר לה את הבגדים ואומר לה מה ללבוש, והיא הייתה לוקחת אותי יחד איתה למכון-ליופי, ושם היו מחמצנים לשנינו את השערות ועושים לנו פרמננט ומניקור. אבא שלי הרשה שזה יקרה. והיא שכנעה אותי שאני ילד חולני, אסור היה לי לרוץ לשחק ולקבל מכות כי הייתי שברירי וחיוור. ורק מלשמוע אותה אומרת את זה- אני הייתי ממש כמעט נקבה. אני לא יכול לחזור בפניך על אלפי הפעמים שהיא הייתה אומרת לי "אני נשבעת לך מיכאל, אתה היית צריך להיות ילדה".
והיא הייתה משכיבה אותי במיטה עם בקבוקי גומי חמים והבובות שלי, ובובות הנייר שלי, ושמלות הבובות שלי, ובתי הבובות שלי! אבא קנה אותם בשבילי!
והיא טיפלה בי, היא אמרה לי איזה עיניים נהדרות יש לי ואיזה שפתיים יפות יש לי. היא רחצה אותי באמבטיה יחד אתה עד שנעשיתי גדול מדי ולא יכולנו להיכנס לשם ביחד.היא הכריחה אותי לישון איתה באותה המיטה עד שהייתי בן 14 ובסוף סירבתי בתוקף לבלות שם אפילו לילה אחד נוסף.
היא לא רצתה להכין אותי לחיים או איך להסתדר בעולם הגדול באופן עצמאי, כי היא פחדה שאעזוב אותה. אבל עזבתי בין כה וכה. והנה אני כאן- בלתי מצויד, בלתי ממושמע, בלתי מאומן, ובלתי מסוגל לחיות!
ואתה יודע, עד עצם היום הזה היא עוד אומרת לי " לא אכפת לי אם אתה בן 70, אתה תמיד תהייה התינוק שלי". ואני לא צריך לספר לך כמה שזה מטריף עליי את דעתי! הכלבה הזאת לא תבין לעולם שמה שאני תמיד אהיה זה הבן שלה אבל מזה עשרים וחמש שנה שחדלתי להיות התינוק שלה!
ואל תבין אותי לא נכון. אני יודע שזה קל להתפרץ ולהאשים את אמא ואת אבא ולומר שהכל בגללם. שאנחנו פשוט היינו קורבנות חסרי אונים של כפייה. אך בסופו של דבר, אנחנו אחראים בעד עצמנו. ואני משער- אני לא בטוח- אבל אני באמת רוצה להאמין שבאיזו שהיא דרך אומללה ומסוכנת משלהם- הם פוט אהבו אותנו יותר מדי.
רחמים עצמיים, אין דבר יותר טוב מזה נכון?

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן