מחזה: רעולים
מחזאי: אילן חצור
דמות: חאלד
לשתוק?! (מתחמם) לשתוק?! גם עכשיו? לשבת כאן בשקט ואתה תחכה לשבאב שישחטו אותו..?!
תחשוב רגע, יש לו אישה צעירה ותינוק בן שלושה חודשים, הוא בונה את הבית שלו עכשיו… הוא לא יסכן את הכל, דאוד הוא בן אדם הגיוני… הוא לא יזרוק את החיים שלו בשביל אף אחד ובשביל שום רעיון… אם יקרה לו משהו?! אתה תוכל להסתכל להורים בפנים?!…
הוא בא והתחנן שלא ניקח את נאזל ואתה גרשת אותו. לא רצית לשמוע. אז מוטב שנשתוק שנינו- במיוחד אתה.
אף פעם לא סיפרתי לך… אז כשלקחתי את נאזל הבייתה, אחרי שברחת, החיילים כמו משוגעים… כדורים… גז מדיע… אנשים ברחו…נפלו… צרחו. אני הסתובבתי באמצע כל הבלאגן, לא אכפת לי מכלום, כמו רובוט, רק דבר אחד בראש שלי… למצוא את הילד… למצוא את הילד… פתאום אני ראיתי מעגל של נשים. הן עמדו שם וצרחו, כמו עורבים שחורים. וידעתי. רצתי.. דחפתי… הן פינו לי את הדרך והתלחשו: "זה אח שלו, זה אח שלו"… ואז ראיתי אותו. הוא שכב שם, כמו מלאך קטן, מלאך עם חור אדום במצח. הרמתי אותו. הוא היה חם. העיניים שלו… הרמתי אותו, התחלתי ללכת. כולם, אפילו החיילים השפילו את העיניים… הלכתי ונישקתי אותו… הלכתי ונישקתי אותו… הרחתי אותו, את השיער שלו…
בבית, אמא ואבא עמדו בשער. אמא צרחה ותלשה את השערות, ואבא… הוציא לי את הילד מהידיים- בכוח, נכנס הבייתה וטרק לי את הדלת בפנים.
הלוואי ונאזל היה מת, אבל הוא רק שוכב שם כל היום… מוציא רוק ומחרבן…
לא היינו צריכים לקחת אותו איתנו… בגללנו… אמרת שתשמור עליו, הבטחת! הבטחת… ואני האמנתי לך.
ילד בן שבע!… בן שבע!!.. שמנו עליו מדים… נתנו לו דגל, עשינו ממנו "שהיד", "שהיד"!, בן שבע, אלוקים אדירים, לאיפה הגענו?!..
אני לא אתן לזה יד, אני הולך עכשיו להזהיר את דאוד… לא אכפת לך ממנו? לך, יש את החוקים שלך והם הכי צודקים. אבל זה אח שלך, תציל את החיים שלו, נעים. כל מה שהוא עשה, לא מגיע לו למות ככה!
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
