מחזה: סיפור אהבה ב-3 פרקים
מחזאי: הארווי פיירסטין
דמות: ארנולד

לעזאזל הדבר הזה! תנו לי רק להדביק קצת נשיות ואני כבר לשירותכם. לא נורמלי, אה? תפעילו את הדמיון שלכם, זה עוד לא גמור.
אני חושב שהבעייה הכי גדולה שלי זה להיות צעיר ויפה. נכון, הייתי ייפה ואלוהים יודע שהייתי צעיר, אך השניים מעולם לא נפגשו. פסיכיאטר אחד, מכר שלי מאמין שזהו מקור המשיכה שלי לאותו סוג של גברים המסווגים בלשון עדינה כזקנים ומכוערים. אבל אני חושב שהוא טועה. אתם מבינים, אדם מכוער שהולך אחרי אדם יפה יש לו מזה רק צרות, אבל אדם יפה שהולך אחרי אדם מכוער יש לו מזה לפחות כסף למונית… אני לא אומר שאף פעם לא הלכתי אחרי פנים יפות, אבל כש"החגיגה נגמרת", או כמו שאומרים בצרפתית Les jeux sont fait – תנו לי צפרדע עם ערימת זהב ואני לוקח. כי מתוקים שלי, בחושך כל הצפרדעים הופכות לנסיכים.
למי שעוד לא ניחש אני בדרן. אני מופיע בשם "לוצ'יה דה לה ממורמרת". נכון שזה נורא אירוני. ואני גם די קשוח, שתדעו. אני יכול להרשות לעצמי, בעיקר כשאני מסתתר מאחורי שם בדוי, פרצוף בדוי וגוף בדוי… אבל זה בסדר. תראו, אני שייך לעולם שהולך ונעלם, אבל גם זה בסדר. עם קול כזה וגוף כזה אין לי מה לדאוג, אני יכול בקלות להיות נהג מונית.
אתם יודעים מה באמת אני רוצה? אני רוצה מישהו שרוצה אותי. היה לי פעם מישהו כזה. צ'ארלי. הוא היה מדהים. גבוה, חתיך, עשיר, חרש. זה דווקא לא היה אכפת לי. כל החברים שלו היו שקטים ונחמדים, הוא אף פעם לא צעק עלי, אף פעם לא התלונן כשנחרתי. הוא אפילו לימד אותי שפת סימנים. נראה אם אני זוכר: ג'וק (…), זיון (…). וזה האהוב עלי (…) אני אוהב אותך. ואהבתי. אבל לא(…) מספיק(…).
אואו, איך שהזמן רץ כשאתה זה שמדבר. מי יודע, אולי האיש הנכון מחכה לי שם הלילה, נכון?
אתם יודעים, בחיים שלי שכבתי עם יותר גברים ממה שיש בכל התנך, כולל הברית החדשה, אבל באף אחד מהמשכבים האלה אף אחד לא אמר לי "ארנולד, אני אוהב אותך", ככה שאני אאמין לו. אז אני שואל את עצמי "באמת אכפת לך?" והתשובה היחידה שאני יכול להשיב לעצמי בכנות היא "כן, אכפת לי". אכפת לי כי… אכפת לי מאוד. אבל לא (…) מספיק (…).

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן