מחזה: נעורי ורדה'לה
מחזאי: חנוך לוין
דמות: מורה לצרפתית

בגלל העצבנות על פיטורי לא הצלחתי להסעיר את עצמי הלילה עם המאגזינים. והיות שאני לא יכול לצאת מכאן בידיים ריקות , חיכיתי בפרוזדור עד שורדה'לה הלכה לבית שימוש , והלכתי אחריה. ראיתי, ראיתי. קודם הפשילה את השמלה , אחר כך הורידה את התחתונים , אחר כך הסתובבה והתיישבה. ראיתי מלפנים וראיתי מאחור. הצירוף של הפנים החיוורות והטהורות שלה מצד אחד, עם הירכיים המלאות והכבדות שלה מצד שני – זהו הצירוף הנפלא והמסעיר ביותר שראיתי מימי.
הלב שלי הלם בהתרגשות עזה כל – כך עד שחשבתי שהוא לא יחזיק מעמד .
התפרקתי פעמיים לתוך המכנסיים. עכשיו בין הרגליים רטוב ודביק, ולא נשאר לי כבר כוח לעשות מקלחת ולהחליף לבנים. גם הגב שלי כואב עכשיו מחמת ההתכופפות הממושכת ליד חור המנעול. נוסף לזה אני גם מתבייש בצורת ההתפרקות שלי, היא לא גברית . אבל הייתי נאלץ , ומי יוכל לשפוט אותי ?

עכשיו , אחרי שתי התפרקויות,אני עייף ומטומטם, לכן, אני נראה כלפי חוץ כמו משורר חיוור וחולמני.
אני מרמה בהופעה שלי , מרמה כל הזמן. תמיד חשבו אותי לבחור שקט ומהורהר בזמן שלמעשה הייתי תשוש אחרי התפרקויות. רימיתי את הוריי ומוריי , רימיתי את אלה שעזרו לי לנסוע לפריז, ובמיוחד רימיתי את כל הוגי הדעות והמשוררים הצרפתיים שאת הספרים שלהם , המחשבות שלהם והשירים שלהם הייתי צריך להעביר לאנשים אחרים כאן.
כעת , נותר ממני רק הגוף שלי , וגם הוא כבר עייף ורעוע ונוטה להתפרק. אני ממשיך לארוז את החפצים שלי לאט-לאט, מחכה שמישהו יבוא להגיד לי שצריכים אותי . "צריכים אותי?" אני שואל בתימהון. "אבל איזה צורך יכול להיות בי?" "אה,תתפלא", עונים לי, "תתפלא כמה שעוד יש בך משהו-ואנחנו עצמנו לא יודעים מה – משהו שאנחנו לא יכולים בלעדיו. משהו שאנחנו לא יכולים בלעדיו…" אבל מחר לא אהייה, פיטרו אותי, מחר בבוקר אמשיך לארוז את חפצי לאט לאט ואלך. חבל, התנאים היו נוחים, האווירה נעימה ויש קביעות בחיים.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן