מלאכים באמריקה – טוני קושנר – רוי כהן

מחזה: מלאכים באמריקה
מאת: טוני קושנר
דמות: רוי כהן

יש לי איידס?
אתם יודעים מה הבעיה שלכם? הבעיה שלכם היא שאתם נתפסים למילים, לתוויות, ושאתם מאמינים שהן נשמעות כמו שנדמה לכם שהן נשמעות.
איידס, הומוסקסואל, מתרומם, לסבית, אתם חושבים שאלה שמות שאומרים לכם עם מי הוא או היא שוכבים, אבל הם לא אומרים את זה. לא. כמו כל התוויות, הן אומרות לך דבר אחד ורק דבר אחד – מה המיקום שלכם בשרשרת המזון. לא את מי אני מזיין או מי מזיין אותי, אלא מי מרים את הטלפון כשאני מתקשר. מי חייב לי טובות. זאת המשמעות של תוויות.
למי שלא מבין את זה, אני הומוסקסואל, בגלל שאני שוכב עם גברים. אבל למעשה, זאת טעות. הומסקסואלים הם לא גברים ששוכבים עם גברים אחרים. הומוסקסואלים הם גברים שבמשך חמש עשרה שנה מנסים להעביר במועצת העיר חוק פשוט נגד אפליה ולא מצליחים.
הומוסקסואלים הם בני אדם שלא מכירים אף אחד ואף אחד לא מכיר אותם. בני אדם שאין להם כח השפעה. אני נראה לכם בן אדם כזה?
לא. לי יש כח. המון. אני יכול להרים את הטלפון, לחייג חמש עשרה ספרות, ואתם יודעים מי יהיה בצד השני של הקו תוך חמש דקות ? אשת הנשיא.
כן, אני שוכב עם גברים. אבל שלא כמו רוב הגברים שעושים את זה, את גברים שאני מזיין אני מביא לבית הלבן והנשיא רייגן מחייך אלינו ולוחץ לנו את היד. בגלל שאני מוגדר אך ורק על ידי מי שאני. רוי כהן הוא לא הומוסקסואל. רוי כהן הוא גבר הטרוסקסואל שמזדיין עם גברים.
אז מה הדיאגנוזה שלי עכשיו?, לא, לי אין איידס. איידס זה מה שיש להומואים. לי יש סרטן בכבד.
סמיון: צריך לעשות את זה במהירות, בלי לחשוב, ישר בלב…זה מוות מידי. (הוא מצמיד את האקדח לחזהו). מיידי? ומה אם לא? בתוך הפה. בתוך הפה זה מיידי. (תוחב את הקנה לפיו, מוציא אותו מפיו) אני אספור עד שלוש. אהה…שההה….שהה… (מוציא את הקנה מפיו). הכדור מאיפה יוצא… כאן… מהראש… זה מקלקל את ההופעה. עדיף בלב. אחת, שתיים, שלוש… ארבע, חמש, שש, שבע… צריך לעשות את זה בהחלטיות אני אספור עד 100, לא! עד 15, לא! עד 40, לזכרם של 40 השודדים… רגע אבל איפה הלב? משמאל, מימין? צריך למשש. ולכוון למקום הפועם. הנה. כאן זה פועם, גם כאן… איזה לב גדול. איפה שאתה לא נוגע- פועם. ואיך פועם. לחשוב שהפועם יהיה דומם! אלוהים! אסור לי למות מהתקף לב, אני לא אספיק לירות בעצמי. אני צריך לחיות כדי למות. זה אפילו ניטשה לא היה ממציא. טוב, קדימה תלחץ…נו! לא יכול. אני לוקח את האקדח, מצמיד אותו ללב, וכשאני מצמיד אותו נוצרת מין שנייה כזאת. עכשיו מה זאת השנייה הזאת? תיק-תק, כן תיק ותק. ובין התק והתיק מפרידה חומה- הקנה. אז כאן יש את התיק, וכאן יש את התק. את התיק הזה אני יכול להבין- זה הכול, זה אני עדיין עם עצמי ועם אשתי, ועם חמותי, ועם השמש ועם האוויר, ועם המים. והתק- זה כלום, זה אני כבר בלי אשתי… למרות שאני בלי אשתי את זה אני עדיין מבין. אני בלי חמותי… זה אני מבין אפילו מאוד. אבל אני, בלי עצמי, בלי הנשמה, אני- פציקלניקוב- את זה אני לא מבין בכלל. נגיד שהנשמה היא ציפור בכלוב. והציפור משתחררת מהכלוב הזה והיא עפה, עפה, עפה, והיא אומרת :אני חופשיה!", ואז כמובן היא פוגשת על הדרך את אלוהים, והוא שואל אותה "למי את שייכת?", "פציקלניקוב", "סבלת?", "סבלתי?, כל החיים סבלתי", "בסדר, תכנס לגן עדן ונתחיל לרקוד!". את זה אני מבין. אבל אם בכלוב אין ציפור? אם אין נשמה, מה אז? זהו? כלום? אין כלום אחרי החיים? יש חיים אחרי המוות או אין? לפושקין היה קל למות, כי הוא ידע שאחרי המוות שלו ישארו לו השירים ומישהו יקרא אותם. ומה איתי? למה לא יצרתי כלום? כל כך הרבה זמן היה לי!

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו