מחזה: מה אכפת לציפור
מחזאי: חנוך לוין
דמות: איש (זבוב)
אשתי, אבי, אמי וכל יתר קרובי וידידי מודים בפה מלא שאני יותר מזבוב. הם אומרים שכל ניסיון להשוואה ביני לבין זבוב הוא מגוחך. די, לשם דוגמא, להעמיד אותי לצידו של זבוב כדי להיווכח שהוא נופל ממני בכמה וכמה תחומים חשובים. אשתי טוענת שאפילו אם הייתי גמד- מה שאינני, כמובן- גם אז הייתי גבוה וגדול מזבוב. אין טעם להצטנע, היא צודקת בהחלט, ואני יכול לישון לי בלילה בשקט ובנחת מתוך ודאות שבכל מקרה אני יותר מזבוב. האם הזכרתי את העובדה שאני יכול למעוך זבוב באצבע אחת? האמינו לי, כבר מעכתי בחיי לא זבוב אחד ולא שניים, ודעתי היא שלאדם צריך להיות סיפוק גדול מאוד מהעובדה שאינו זבוב. הייתי רוצה גם לרמוז בשתיים-שלוש מילים על תחום האינטליגנציה. דוגמא פשוטה ואופיינית: אני נוהג במכונית, מעשה שגרתי ויומיומי. האם הזבוב נוהג במכונית? כאן יכול הזבוב לבוא ולטעון- ובצדק- שהוא קטן מדי לנהיגה במכונית, ואם יישב על הכיסא לא יגיע אפילו להגה. טוב ויפה; אם כך, האם ניסה הזבוב לבנות לו מכונית קטנה שתתאים לממדי גופו? האם יודע הזבוב מה היא מכונית? האם בכלל חשב אי-פעם על מכונית? למה לא לדבר גלויות, רבותי, כשאני יושב בבית-הכיסא, אני לא מחטט במה שיוצא לי מלמטה, לא רבותי, אני לא זבוב, אני יושב וקורא עיתון. ואם יבואו ויטענו כנגדי שהזבובים, על אף נחיתותם, מתרבים בקצב מהיר משלנו- לא אכחיש! ואם יטענו שביכולתם להציק לנו ולהעביר את טיפוס המעיים- גם זה נכון! ואם יוסיפו ויטענו כנגדי שהם רבים מאיתנו ומקיפים אותנו מכל עבר-לא אכחיש גם את זה. ברם, לעולם-לעולם! – לא יגיעו הזבובים לאיכותנו האנושית! הם אינם יודעים את ההיסטוריה שלנו, את שבועתנו להתעקש עד טיפת הדם האחרונה, את הקשר שלנו לאדמה הזאת ואז מורשתנו הלאומית!
בבוקרי שבת, כשאנו מתעוררים משנתנו בשעה מאוחרת, אשתי מניחה את ראשה על כתפי, נועצת מבטה בזגוגית החלון ורואה זבוב מזמזם ומניע בכנפיו. היא מצטחקת אלי ואומרת: "זבוב זה, בעלי היקר, ימות תוך ימים ספורים, בעוד שאתה, בעלי היקר, תמשיך לחיות אחריו לתפארת מדינת ישראל ולפרנסת ילדינו מתולתלי השיער". אני מצטחק אליה ומשליך את הכר שלי לעבר הזבוב. בדרך כלל אינני פוגע משום שעודני מנומנם, אבל לפעמים, כאשר הכר פוגע בזבוב והוא צונח ארצה לשיפולי הוילון, או-אז מתחילה אשתי לבכות. "למה את בוכה, אשתי היקרה?" אני שואל אותה, והיא משיבה: "אני בוכה משמחה על שאינך זבוב". ואז אוחזת התרגשות גם בי. נחשול אדיר של הכרת תודה על יחסו של אלוהים אלי מציף אותי, ואני מתחיל להתייפח, ושומע איך ילדינו המתולתלים מצטרפים אלינו ביבבות חנוקות. ואנו מתכווצים כולנו, משפחה אחת בוכייה, חבוקים, זולגים דמעות, רוטטים מאושר ושביעות רצון. הו, כמה שאנחנו לא זבובים! לא זבובים נפלאים שכמונו!
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
