מתוך הסרט "שחקנים"
מאת: הלל מיטלפונקט
דמות: גבי

חלום בשחור לבן. יש לי מעט מאוד חלומות שהם בצבע. זה איזה מין תחרות מונולוגים מחורבנת, שהמנצח מקבל כרטיס טיסה להוליווד, פגישה עם דינו דה לורנטיס, מפיק וארוחת ערב עם שרון סטון. האולם כמעט ריק לגמרי, חוץ מכמה דמויות, צלליות בעצם שככה פזורות פה ושם בין השורות. אלה השופטים. ביניהם, אני יודע, נמצא גם מיק ג'אגר. לא יודע איך או למה, אבל הוא נמצא שם, זאת עובדה.
אני מתכונן לתורי, אני יודע שאני אזכה, יש לי את המונולוג הזה שעבדתי עליו, יש בו גם זעם, גם ציניות. אני מרגיש טוב עם המונולוג הזה. עכשיו, אני מתכונן לתור שלי, מתחמם לי בצד הבמה, הנבחן שלפניי עושה איזה קטע, משהו אידיוטי, דקדנטי, מטומטם.

הוא שם בוכה, עובר כל מיני פלצטים ואז שהוא גומר, פתאום יש מחיאות כפיים,כאילו 2000 איש מילאו פתאום את האולם. אז אני רואה את בנימיני רצה לבמה, מחבקת את החרא, ואני יודע שזה אבוד. הוליווד ננעלה בפניי. אז בנימיני ניגשת אליי, מאוד מנוכרת, אומרת לי… "עוד כמה זמן תוכל למצוץ על חשבון החן המוגבל שלך? גם מיק ג'אגר כבר שונא אותך".
אבל למה? איך? רגע הם עוד לא נתנו לי הזדמנות, הם עוד לא ראו אותי בכלל. נתנו לך… אתה לא לקחת.
שיזדיינו כל הקרייריסטים האידיוטים האלה עם חלומות זוהר על פרמיירות תל אביביות מסריחות .כוס אמוק סטניסלבסקי,כוס אמוק שטרסברג וכוס אמממ אממ אמוק בנימיני ברוך הבא לעולם האמיתי גבי ,שעה לארוז ,רבע שעה לתחנה מרכזית שעה וחצי נסיעה באוטובוס וזהו.
סוף
בלי מסך בלי השתחוויה ובלי מחיאות כפיים

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן