מחזה: השחף
מחזאי: אנטון צ'כוב
דמות: קוסטיה
מקרה פסיכולוגי- אמא שלי. היא ללא ספק מוכשרת. היא חכמה, היא בוכה מספרים, כשהיא מטפלת במישהו חולה, איזה מלאך שהיא. אבל תנסה להזכיר לידה את דוזה. אוהו- הו! אסור לשבח איש מלבדה, צריך לכתוב רק עליה, להיות שבוי בקסמי הופעתה ב"גברת עם הקמליות" או ב"ניחוחות החיים", אבל מפני שכאן בכפר מונעים ממנה את הסם הזה, היא נתקפת שעמום ורגזנות, וכולנו, אויבים שלה, כולנו אשמים.
אתה מבין, אמא שלי לא אוהבת אותי. אני כבר בן עשרים וחמש, מה שבאופן קבוע מזכיר לה שהיא לא צעירה. בלעדיי, היא רק בת 32, איתי, 43, לכן היא שונאת אותי.
היא מכורה לתיאטרון, היא אוהבת תיאטרון, היא חושבת שהיא משרתת את האנושות, את האמנות הקדושה, אבל בשבילי, התיאטרון של ימינו הוא לא יותר משיגרה, מוסכמה. אחרי שעולה המסך, כישרונות כבירים, כוהנים של אמנות קדושה, מחקים, איך אנשים אוכלים, שותים, אוהבים, לובשים מעילים. הכול בתאורה מלאכותית, ובין שלושה קירות. ומתוך כל מיני תמונות וביטויים נדושים הם מנסים לדוג איזה מוסר- מוסר קטן, שימושי, מובן, לכל המשפחה, כשבאלף וריאציות מציגים לי תמיד אותו הדבר, תמיד אותו הדבר, תמיד אותו הדבר. אז אני בורח ובורח כמו שמופאסאן ברח ממגדל אייפל, שדיא אותו בהמוניות שלו.
אני אוהב את אמא. אוהב אותה נורא. אבל אורח החיים שהיא מנהלת דוחה. מלכלכים את שמה בעיתונים, וזה מעייף אותי. לפעמים אבל, אני סתם נתפס לאנוכיות. אני מרחם על אמא שלי שהיא שחקנית מפורסמת, ומאמין, שאם היא הייתה אישה רגילה, הייתי הרבה יותר מאושר.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
