מחזה: הדוד וניה
מחזאי: אנטוןצ צ'כוב
דמות: סוניה

הוא לא אמר כלום.
ליבו ונפשו עדיין סגורים בפני אז איך זה שאני כל כך שמחה?
אמרתי לו, אתה נינוח, אתה מדבר כ"כ יפה, אתה מקסים..
זה בסדר שאמרתי את זה?
יש לו קול רך, מלטף, אני יכולה לשמוע אותו מרחף באוויר.
אבל כשאמרתי לו על אחותי הקטנה הוא לא הבין.
זה בגלל שאני לא יפה.
זה נורא.
זה בגלל שאני לא יפה.
בשבוע שעבר כשיצאו מהכנסייה שמעתי שתי נשים מדברות. אחת מהן אמרה: סוניה, כזאת נדיבה וטובה, רק חבל שהיא רגילה כזאת. לא יפה.
אם רק הייתי יפה.
הוא בא הנה כל יום אבל הוא לא מסתכל עליי.
לא רואה אותי.
כבר שש שנים אני אוהבת אותו.
אוהבת אותו יותר מאשר את אימי.
זה עינויים.
אין לי כוח יותר.
אני לא שולטת יותר בעצמי.
צריך להמשיך לחיות.
ואני אחיה.
אני אחיה ימים רצופים ולילות ארוכים ואקבל בסבלנות ואהבה את כל הניסיונות שיעמדו בפני.
וכשתגיע השעה שלי, אמות בהכנעה ובלי תלונה, ושם , בעולם הבא, אגיד שסבלתי ובכיתי ושהיה לי קשה. ואני אביט אחורה על החיים העצובים שהיו לי בחיוך.
ואז החיים שלי יהיו שקטים ורגועים כמו ליטוף.
אני מאמינה.
בלהט בוער של אמונה אני מאמינה.
ואני אמצא מנוחה.
אני אמצא מנוחה.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן