מחזה: הדודה ואני
מחזאי:מוריס פאניץ'
דמות: קמפ
אני נכנס. המוזיקה מנגנת (מוזיקה עצובה). כולם יושבים. האווירה עצובה, אבל לא דכאונית. סך הכל היו לך חיים טובים וארוכים. זה מה שכל אחד מאחל לעצמו. אני מדליק נר. זה דימוי. אני משווה אותך לנר הזה, שנמס. איך הוא בוער ונוזל ונקרש למטה למעין גוש. זה הגוף שלך. אבל הנשמה שלך זה האור שבוקע מהלהבה, וכשהנר נכבה, הנשמה… הנשמה.. אני מצטער, התמונה הזאת פתאום נורא ריגשה אותי.
נו, מה הבעיה? אני צריך להשוות אותך למשהו. את לא בדיוק מעוררת השראה ספרותית. יושבת שם כל היום זוללת מילקי תות והולכת לשירותים. אני מצטער, כן, אבל יש גבול למה שאני יכול להגיד עלייך. את רוצה שאנשים יבכו או לא? את יודעת מה? תכתבי את ההספד שלך בעצמך, לי יש דברים יותר טובים לעשות.
קראתי שוב את המכתב שלך. בפעם האלף. המכתב שאת שלחת לי. זוכרת? המון זמן עבר מאז. המכתב שבגללו הגעתי לכאן. זה שהיה כתוב בו: "אני גוססת!" לא שאני דורש ממך לקיים הבטחות. אבל זה בטח לא מסוג הדברים שאפשר להתחרט עליהם, מה? אבא שלי. ביום שהוא מת- היה מאוד החלטי. הוא ישב בכסא הגדול והישן שלו ואמר: "אני הולך למות עכשיו" וזה בדיוק מה שקרה. טוב, הוא ירה בעצמו, אבל בכל זאת… ניראה לי שאנשים יודעים בדיוק מתי הם הולכים למות. זה מין אינסטינקט כזה שיש לנו, כמו חוש שישי.
בשביל מה באתי לפה בכלל. התפטרתי מהעבודה. ידעת את זה? לא ידעת. אני התפטרתי מהעבודה כדי לבוא לפה. היה לי את אחד התפקידים החשובים ביותר באחד הבנקים החשובים ביותר. טוב אולי לא כזה תפקיד חשוב. וגם לא בנק כזה חשוב. אבל איך שלא יהיה התפטרתי. ואני לא חושב שזה יהיה מוגזם להגיד שהצלחתי בחיים שלי. היו לי חברים- מכרים. אבל הרבה. הייתי מישהו. לפחות כבר לא גרתי בעיירה הדבילית הזאת. הייתי מתורבת. שנון. מבינה. טוב, אולי לא לגמרי שנון, אבל בהחלט משעשע, בסדר? אני אכלתי בכאלה במסעדות שהאוכל שהגישו שם, את, אפילו בחלומות שלך, לא תעיזי לאכול. מנות כאלה קטנות, שלא צריך ללכת לשירותים אחר כך. וכשמישהו מת, מה שלא קרה הרבה בחוגים שהסתובבתי, הוא היה מספיק הגון להעלם באיזה בית חולים, ולסמם את עצמו כל הדרך אל תהומות השכחה, ולחסוך מאיתנו את הייסורים הבלתי נסבלים של להיות חלק ממה שקורה לו.
ובבקשה אל תביני אותי לא נכון. בוודאי שאני רוצה להיות כאן. קודם כל זאת החובה שלי. שנית.. טוב בוא נגיד שזה פשוט החובה שלי, ונעזוב את זה. אני לא מהטיפוסים האלה שמתחמקים מאחריות. אין לי שום כוונה להפיל אותך על המדינה. אני לא מאמין בזה. את הבעיה שלי. במילה בעיה אני כמובן לא מתכוון- בעיה. את יודעת מה אני מתכוון. בסדר. אם את לא רוצה שישוו אותך לנר, בסדר.
בעצם אולי את צודקת. למה אנחנו צריכים להשוות את עצמנו למשהו? אני בכלל שונא דימויים. איזה רעיון דבילי. את לא נר. גמרנו. את אישה זקנה עם שיער מלוכלך. אם היית נר…
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
