מחזה: הביתה
מחזאי: הרולד פינטר
דמות: לני

שב, שב. לא – קום. בעצם –שב. אני אשב. תראה, אני חתכתי אותה, חתכתי אותה ומרחתי עליה חמאה. חתכתי פרוסות גבינה דקות דקות דקות והנחתי בעדינות. שמתי אותה על מגש שתקרר, התכוונתי לצאת עכשיו לעבודה המזויינת שלי אך כשפתחתי את המקרר היא לא הייתה שם. אתה גנבת את הלחמנייה שלי? אכלת אותה? מה הביא אותך להיות כל כך.. נקמן נגד האח שלך? חוצפה! בלי שום בושה. אני ממש המום, טד, הייתי אומר שהאמת יצאה עכשיו לאור, לא ככה? המציאות מתפוצצת לי בפנים. איך אתה יכול להסביר את זה? לגנוב את הלחמנייה שאחיך הצעיר הכין במיוחד לעצמו, בזמן שהוא עסוק באיזה חתיכת עבודה, זה לא משתמע לשני פנים, זה משמתע לפן אחד. וזהו! אם לא אכפת לך הייתי אומר שנעשית קצת נפוח בששת השנים האחרונות. כן.. קצת נפוח, קצת מסוגר, קצת פחות פתוח. וזה מוזר, כי אפשר היה לחשוב שבארצות הברית של אמריקה שלך, זאת אומרת עם השמש וכל זה, במרחבים הפתוחים של האונברסיטה שלך, אתה, במעמדך, מרצה, במרכז כל החיים האינטלקוטאליים שם. באונבריסיטה שלך, עם כל הקלחת החברתית, התסיסה הזאת, באוניברסיטה, עם הילדים שלך, להשתשע איתם, על שפת הבריכה, בלונד בלונד בלונד, אוטו בחנייה, חגורות בטיחות, באוניברסיטה! , כשאין שעה משעות היום שאתה לא יכול להשיג קפה או שוקו. אפשר היה לחשוב שתעשה קצת יותר פתוח ולא פחות. כי אני רוצה שתדע שאתה שימשת דוגמה ומופת לכולנו טדי. המשפחה שלך, שהשארת מאחור, נושאת אליך עיניים ילד ואתה יודע מה היא עושה? היא עושה הכל כדי ללכת בעיקבות הדומגה והמופת שאתה היצבת לנו. אתה מקור אדיר של גאווה בשביל כולנו טדי. בגלל זה כל כך שמחנו שחזרת לבקר אותנו. רגע, תשמע טד. תן לי לדבר, אני הפסדתי כבר היום. אין ספק שהחיים שלנו כאן הרבה פחות עשירים ממה שאתה חי לך שם. אנחנו חיים פה יותר צפוף, ואנחנו עסוקים כמובן- אבל איך שלא יהיה אנחנו יחידה אחת, טדי, ואתה חלק בלתי נפרד ממנה. כשאנחנו יושבים לנו בלילה, בחצר שלנו, ושולחים מבט אל השמיים – תמיד יש כיסא פנוי במעגל, והוא בעצם שלך, אז כשאתה חוזר אלינו אחרי כל כך הרבה זמן אנחנו מצפים ממך למידה של רוחב לב, של חסד של עידוד. אנחנו ממש מצפים לזה. אבל האם אנחנו מקבלים את זה? את זה נתת לנו? אתה חייב לי לחמנייה.

* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו

דילוג לתוכן