מחזה: האב
מחזאי: אוגוסט סטרינדברג
דמות: האב
היכנסי, אני רוצה לדבר איתך. הרגשתי שאת מצותתת מאחורי הדלת. שבי.
הערב הייתי בדואר, וגיליתי שהחרמת מכתבים ששלחו לי, וגם שאני שלחתי. העיכוב הזה גרם לי להפסדים. לא, לא הייתה לך כוונה טובה, את לא רצית לראות אותי זוכה בכבוד, זה רק היה מדגיש עוד יותר את האפסיות שלך… אגב, עכשיו גם אני החרמתי מכתבים שנשלחו אלייך. מהמכתבים האלה מסתבר, שכבר הרבה זמן את מסיתה נגדי את כל ידידיי לשעבר ע"י שמועה כוזבת על מצבי הנפשי. מאמצייך הוכתרו בהצלחה רבה, כי עכשיו אין איש- מהבוס שלי ועד אחרון המשרתים- שמאמין בשפיותי. וזו האמת: אין אצלי שום ליקוי שכלי, כידוע לך. אני מסוגל למלא את כל חובותיי לצבא ולמשפחה. ואני גם מצליח עדיין לשלוט ברגשותיי, כל עוד לא מתערער לי הרצון. אבל את כירסמת בו וכירסת, כך שהברגים מתרופפים וכל המנגנון עלול להתמוטט. אני לא מתכוון לפנות אל הרגשות שלך, כי אין לך רגשות וזה כוחך. אני פונה אל האינטרסים שלך. האם את צריכה להיות מעוניינת שאשאר בריא או אחלה? תחשבי טוב! אם אתמוטט, לא אוכל להמשיך את שרותי בצבא ואתם תהיו חסרי כל. אם אמות מוות טבעי, תזכו אתם בדמי הביטוח שלי, אבל אם אתאבד, לא תקבלו שום דבר! לכן כדאי לך לתת לי לחיות. שחררי אותי מן החשדות בנוגע לשאלה מי אביה של ברטה! שחררי אותי מאי הודאות. הגידי לי ישירות: זה כך, ואני סולח לך מראש. אני לא אגלה לאיש. (קם) לורה, את לא מבינה מה שאני אומר לך. קבור פה פשע והוא מתחיל להצחין. את העבדים השחורים שיחררתם בלב רחמן. כמו עבד נרצע עבדתי בשבילך, בשביל ביתך, אימך והמשרתים, הכל כדי שתחיי ללא דאגות. את הכל סבלתי בלי תלונה, כי חשבתי שאני אביה של ברטה. זו הצורה השפלה ביותר של גזל, זה השיעבוד הכי אכזר. שבע עשרה שנה של עבודת פרך ואני חף מפשע. אני מבקש ממך בשם זיכרון-העבר, אני מתחנן לפנייך כמו פצוע המתחנן למנת חסד: ספרי לי הכל. את לא רואה שאני חסר ישע כמו ילד? את לא שומעת שאני מתחנן אלייך כמו ילד שמתחנן אל אימו? את לא רוצה לשכוח שאני גבר, שאני חייל שיכול לרסן במילה אחת בני אדם ובעלי חיים? אני רק מבקש רחמים, כמו חולה, אני מוותר על סמלי הכוח שלי ומתחנן על חיי.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
