מחזה: דון ז'ואן
מחזאי: מולייר
דמות: דון ז'ואן
שתיכן טוענות שהבטחתי להתחתן איתכן, האם כל אחת מכן לא יודעת בדיוק איפה אני עומד גם בלי הסבר נוסף? למה להכריח אותי לחזור על דברים שנאמרו בבירור? זאת שיודעת שבאמת הבטחתי לה נישואין יכולה לצחוק על האחרת. האם יש סיבה לדאוג כל עוד אקיים את ההבטחה שלי?
כל הפטפוטים האלה לא יביאו אותנו לשום מקום. אנחנו חייבים לפעול, לא לקשקש. כשנתחתן, אתן תראו את מי משתיכן אני אוהב.
שתחשוב מה שהיא רוצה.
אני מעריץ אותך.
מה? אתם מצפה שהגבר ישאר בכיסה של הנקבה הראשונה שתצוד אותו? שיוותר על כל העולם בשבילה? שלא יביט על אף אשה אחרת לעולם? רעיון מוצלח! להתפאר באיזו מילת כבוד מזוייפת, לשמור אמונים לנצח ולעצום עיניים מגיל צעיר לכל היפהפיות שבעולם. לא, לא. נאמנות נועדה לגוויות. לכל אשה נפלאה מגיעה הזדמנות להקסים ולפתות אותנו. העובדה שלאחת היה המזל להיות האשה הראשונה שהכרנו, לא מעניקה לה את הזכות לגזול מכל הנשים האחרות את חלקן באהבה. אני עלול לפלוט בקלות איזו שבועה או נדר, אבל אהבתי ליפהפיה מסויימת לא צריכה לחייב אותי לקפח את כל האחרות. יש לי עיניים כדי לראות את הקסמים של כולן, ולהעניק לכל אחת ואחת את המחמאות המתאימות.
ומה שאחר כך קורה, קורה.
אבל יש נערה. היא מאורסת לאחר. היא היצור החמוד ביותר עלי אדמות. הארוס שלה הביא אותה, ובמקרה הבחנתי בהם שלושה או ארבעה ימים לפני שעזבו.
מעולם לא ראיתי שני בני אדם כל כך מאושרים זה בחברת זה. הם קרנו מרוב אהבה, ועוררו רגש דומה בקרבי. כמו חץ ישר בלב. הכל התחיל מקנאה. לא יכולתי לשאת את המראה הזה של שניהם, כל כך מאוהבים. זעמי חיזק את תשוקתי. חשבתי על הסיפוק שיהיה לי אם אצליח להתיר את הקשר הזה, את החיבור שטרף את כל חושי. אבל עד עכשיו לא הועילו כל המחאות שלי. נשאר רק פתרון אחד, אחרון.
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
