מחזה: אמדאוס
מחזאי: פיטר שאפר
דמות: סאליירי
איפה לתלות את המעיל?
הוא יהיה כבד בשבילך, זה מעיל של סבלים. אבא שלי קנה לי אותו כשעבד בארצות הברית של אמריקה, בניו יורק. בקיץ מזיעים שם ופיח, ובחורף – קר וכפור.
תמיד רציתי תהילה. רציתי להופיע כמו כוכב בשמי אירופה! אבל רק באמצעי אחד ומסוים: מוסיקה! המוסיקה היא אומנות האל. תשוקתי היחידה היתה תמיד להימנות עם כל המלחינים אשר חגגו את תפארת האלוהים במשך ההיסטוריה האיטלקית הארוכה. כרעתי לפניו והתפללתי מעומק ליבי:
"סיניורה! עשה שאהיה מלחין! הבטח לי תהילה. בתמורה אלך כל חיי בדרך הישר ואכבד אותך במוסיקה בשפע!". כשאמרתי אמן ראיתי את עיניו נדלקות. "בונה. עלה והצלח אנטוניו. שרת אותי ואת המין האנושי ותבורך" "גראצייה" השבתי. "אני עבדך לכל ימי חיי"! (קם ועומד)
הלילה אני מבין כי רומיתי. עומד לו באיזה פונדק ילד מצחקק היכול לרשום על נייר כלאחר יד, מבלי שאפילו יניח מידו את מקל הביליארד, תווים, ההופכים את התווים המחושבים ביותר שכתבתי אני אי פעם למריחות חסרות חיים. היא אמרה שאלה כתבי היד המקוריים. נוסחים ראשונים ויחידים של היצירות. אבל הם נראים כהעתקים מוגמרים ונקיים, בלי שום תיקונים. תחילה זה היה מעורר תמיהה – ואז, לפתע, מטיל אימה. מה שהיה ברור כשמש, הוא שמוצארט פשוט העתיק אל הכתב מוסיקה שכבר גמר וליטש לחלוטין בראשו. והוא גמר וליטש אותה – כפי שאיש לפניו לא גמר וליטש יצירת מוזיקה. הזז תו אחד ממקומו ומיד יהיה פחת במוזיקה. הזז משפט אחד – וכל המבנה יתמוטט.
גראציה, סיניורה! מדוע נתת בי את התשוקה לשרת אותך – שרוב בני האדם פטורים ממנה – ואחר כך דאגת שהשרות יהיה לי לחרפה באוזני המשרת. מדוע נתת בי את התשוקה לשבח אותך – אשר רוב בני האדם אינם חשים בה – ואחר כך עשית אותי אילם. מדוע נתת לי להכיר בבינוניות שלי עצמי. מדוע?… מה היא אשמתי?… עד עצם היום הזה הלכתי בכל המרץ בדרך הישר. עמלתי מבוקר עד לילה כדי להקל מן הנטל של אחי בני האדם. עיבדתי וטיפחתי את הכשרון שהקצבת לי. (פונה בקריאה) אתה יודע כמה קשה עבדתי! כל זה אך ורק כדי שבסופו של דבר, אוכל באמצעות האומנות, לשמוע את קולך! ועכשיו אני שומע אותו – והוא אומר שם אחד בלבד: מ ו צ א ר ט ! … מוצארט הארסי, הלגלגני, היהיר, התינוקי, אשר מעולם לא הקדיש רגע אחד של עבודה כדי לעזור לאדם אחר! בו בחרת להיות הצינור היחיד שלך! וגמולי שלי היחיד היא להיות האדם היחיד החי בזמנים האלה, אשר מבחין בבהירות בהתגלמותך עלי אדמות. (בפראות) גראציה א גראציה אנקורה! מרגע זה אנחנו אוייבים, אתה ואני! (צורח) דיו אינג'וסטו – אתה הוא אוייב המין האנושי! אני קורא לך עכשיו – נמיקו אטרנו! אני נשבע: עד נשמת אפי האחרונה אחסום את דרכך עלי אדמות כל כמה שאוכל! פרדונאמי מוצארט, אין טואו אסאסינו טי קידה פרדונו!
* השימוש במונולוג זה הינו באחריות המשתמש ולשימוש פרטי בלבד.
* מומלץ קודם לביצוע המונולוג לקרוא את המחזה עצמו
